מְלָכִים א׳ י׳ · ט״ז

צִנָּה. מַקֶּפֶת אֶת הָאָדָם מִשְּׁלשָׁה רוּחוֹתָיו, וְהוּא שֶׁאָמַר בְּסֵפֶר תְּהִלִּים: כַּצִּנָּה רָצוֹן תַעְטְרֶנּוּ.

שֵׁשׁ מֵאוֹת זָהָב. וְהוּא שֵׁשׁ מָנִים, שֶׁהַזָּהָב הוּא הַדִּינָר.

וַעֲבַד מַלְכָּא שְׁלֹמֹה מָאתָן תְּרֵיסִין דַהֲבָא טָבָא שִׁית מְאָה דַהֲבָא מַסִיק עַל תְּרֵיסָא חֲדָא:

זהב שחוט. לרוב עשרו עשאם מזהב טוב, עם כי הדרך לעשותם מברזל:

שש מאות זהב. רצה לומר: דינרי זהב:

יעלה. היה נכנס בו:

צנה. מלבוש ממתכת, יקיף כל הגוף להציל ממכת חרב, כמו (תהלים ה יג) כצנה רצון תעטרנו:

שחוט. נמשך, כמו (ירמיהו ט ז) חץ שחוט לשונם, ורוצה לומר: זהב טוב נמשך כשעוה:

(טז-יז) מאתים צנה ושלש מאות מגנים הצנה מקיף מג' רוחות והמגן מרוח א', והיה צריך אל הצנה שש מנים, כי כל מנה מחזיק מאה זהב:

ויעש המלך שלמה מאתים צנה זהב שחוט. הנה הצנה הוא כמו מגן אלא שהוא גדול ומקיף את האדם כאמרו כצנה רצון תעטרנו והרצון באמרו זהב שחוט לפי מה שאחשוב שהוסר אדמימותו ממנו במלאכה ויסור ממנו בזה קצת לחותו ולזה היה יותר חזק:

שש מאות זהב. ר"ל שש מאות שקלים זהב: