וַיֹּ֣אמֶר נָתָ֗ן אֶל־בַּת־שֶׁ֤בַע אֵם־שְׁלֹמֹה֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֣וֹא שָׁמַ֔עַתְּ כִּ֥י מָלַ֖ךְ אֲדֹנִיָּ֣הוּ בֶן־חַגִּ֑ית וַאֲדֹנֵ֥ינוּ דָוִ֖ד לֹ֥א יָדָֽע׃

וַאֲמַר נָתָן לְבַת שֶׁבַע אִמֵיהּ דִשְׁלֹמֹה לְמֵימַר הֲלָא שְׁמַעְתְּ אֲרֵי מְלַךְ אֲדוֹנִיָהוּ בַר חַגִית וְרִבּוֹנָנָא דָוִד לָא יְדָע:

הלא שמעת. באמת בודאי שמעת אשר אדוניה רוצה למלוך, והדבר קרוב:

לא ידע. כאומר לא תחשוב שבדבר המלך נעשה ואין להשיב, כי המלך לא ידע מזה:

הלא שמעת, בא לעוררה מג' צדדים, א. בל תאמר כי עוד יש שהות, על זה אמר כי מלך אדוניהו כבר מלך והדבר נחוץ ב. בל תאמר כי אם כן כבר נעשה מעשה ואין להשיב, על זה אמר ואדנינו דוד לא ידע, וכשידע ימליך את שלמה: