בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי. אַהֲרֹן וְאֶלְעָזָר וּפִינְחָס. וְכֵן בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, הֵשִׁיבוּ כָּל שִׁבְטֵיהֶם מֵעָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי״ (שמות לב:כו).
אוֹרַיְתָא דְקוּשְׁטָא הֲוָה בְּפּוּמֵיהּ וְשִׁקְרָא לָא אִשְׁתְּכַח בְּסִפְוָתֵיהּ בִּשְׁלָמָא וּבִרְעוּתָא וּבִתְרִיצוּתָא הֲלֵיךְ קֳדָמַי וְסַגִיאִין אֲתִיב מֵחוֹבָא:
תורת - אמר יפת: זה נאמר על אהרן. ורבי ישועה אמר: על פנחס. והנכון כי על שניהם אמר ועל בניהם הקדושים, כי ככה ראוי להיות כוהן גדול.
הייתה בפיהו - איננו מקבל שוחד.
ועולה - לשאת פנים.
בשלום - עם ישראל.
ומישור - לעשות מצותי.
תורת. למד תורה עם העם ולא נטה מדרך האמת:
ועולה וגו׳. כפל הדבר במ״ש:
הלך אתי. ר״ל בעבור מצותי היה רודף לעשות שלום בין הבריות ולהדריכם בדרך מישור:
ורבים. ע״י תוכחותיו השיב בני אדם מרובים לכל יעשו העון אשר חשבו לעשות:
ובמישור. מל׳ ישר:
תורת. וע"י יראת ה' שיקבע בלבו ישמור דברי ה' בין במה שנוגע לתורה ולתעודה בין מה שנוגע למעשה והנהגה. בענין התורה תורת אמת היתה בפיהו, התורה שלמד בפני עצמו היתה תורת אמת כפי החכמה המקובלת מסיני, ועולה לא נמצא בשפתיו. במה שלמד והורה לאחרים הורה כפי ההלכה. ומבואר אצלי שהשפה היא חיצונית נגד הפה ומורה ע"מ שמוציא מן השפה ולחוץ ללמד לאחרים. והתבאר אצלי עוד שהפה ירמוז תמיד על עניני חכמה. והשפה ירמוז על עניני דעת. ר"ל הפה יציין מה שקבל מרבותיו בעניני חכמה שא"א לדעתה מעצמו רק ע"י קבלה. ואמר שקבל קבלת אמת, והשפה תציין מה שמוציא מדעתו בדברים שיש לשכל מבוא בהם. כמו דברים המושגים ע"י החושים או מושכלות ראשונות אשר ידעם מעצמו בידיעה ברורה ויוציאם בשפה לחוץ. ובזה יצוייר עולה אם יטעה בעיונו ויוציא היקשים מתעים. עז"א שעולה לא נמצא בשפתיו. ומה שנוגע להנהגה בשכל המעשי. אם בדברים שבין אדם לאלהים בשלום ובמישור הלך אתי. לא נטה ממצות ה' לחלק עליהם. ולא נטה מדרך הישר ומצות התורה. ואם במה שנוגע לאחרים רבים השיב מעון בתוכחותיו ומוסריו. ומפרש נגד מה שלמד את העם בין בתורה בין בהנהגה.
