וְאָמַ֣רְתִּי אָ֔נִי טוֹבָ֥ה חׇכְמָ֖ה מִגְּבוּרָ֑ה וְחׇכְמַ֤ת הַמִּסְכֵּן֙ בְּזוּיָ֔ה וּדְבָרָ֖יו אֵינָ֥ם נִשְׁמָעִֽים׃

וְאָמַרְתִּי אָנִי. בִּרְאוֹתִי כֵן "טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה". וַהֲרֵי חָכְמָתוֹ שֶׁל זֶה בְּזוּיָה לְכֻלָּם, וְעַכְשָׁיו כֻּלָּם נִמְלְטוּ עַל יָדוֹ.

וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: עִיר קְטַנָּה. זֶה הַגּוּף.

וַאֲנָשִׁים בָּה מְעָט. אֵלּוּ אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם.

מֶלֶךְ גָּדוֹל. זֶה יֵצֶר הָרַע, שֶׁכָּל אֵבָרָיו מַרְגִּישִׁים בּוֹ.

אִישׁ מִסְכֵּן. זֶה יֵצֶר טוֹב:

ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה. אע״פ שחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעי׳ לכן בשע׳ הצורך תעשה החכמ׳ מה שלא יוכלו לעשו׳ הגבורי׳ ותהי׳ מלת וחכמה חסרת אם כאילו אמר ואם חכמת המסכן בזויה כמו וצמית והלכת אל הכלים ואם צמית ורבים כמו הם:

ואמרתי. בראותי כן אמרתי טובה החכמה יותר מן הגבורה, הואיל ועל ידי החכמה נמלטה העיר מיד המלך הגבור:

וחכמת המסכן בזויה. כאשר הנה החכמה לבדה עשתה את זאת, כי חכמת המסכן היא בזויה ודבריו אינם מקובלים ולא קנה החשיבות בעבור החכמה, ואם כן לא היה בו חשיבות שתועיל אל החכמה למלט את העיר: