קֹהֶלֶת ב׳ · ג׳

תַּרְתִּי בְלִבִּי. חָזַרְתִּי לָתוּר בְּלִבִּי לְהַחֲזִיק בְּכֻלָּן, בְּמִשְׁתֶּה, בְּחָכְמָה, וּבְסִכְלוּת, וְלִמְשֹׁךְ וּלְעַדֵּן בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶת־בְּשָׂרִי. כָּל־סְעֻדַּת עֹנֶג קְרוּיָה עַל שֵׁם הַיָּיִן:

וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה. אַף אִם בְּשָׂרִי נִמְשָׁךְ בַּיַּיִן, לִבִּי מִתְגַּלְגַּל בַּחָכְמָה, לְהַחֲזִיק בַּתּוֹרָה:

וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת. בִּדְבָרִים הַדּוֹמִים לִי לְסִכְלוּת, שֶׁאָמַרְתִּי עֲלֵיהֶם, "לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל", וּכְגוֹן לְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, שֶׁהַשָּׂטָן וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר, "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה". וְגַם עַל שָׁאוּל שֶׁנִּדְמָה בְעֵינָיו סִכְלוּת לַהֲרוֹג מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, וְהִיא מִצְוַת הַמָּקוֹם, וְקוֹרֵא אוֹתָהּ סִכְלוּת:

תרתי. כאשר ראיתי שהחכמה לבדה תוליד כאב והשחוק לבדו לא יועיל חפשתי דרך לחבר בין שניהם ומשכתי בשרי ביין כדי שאשמח וענין בשרי גופי:

ולבי נוהג בחכמה. לבי תמורת שכלי ונשמתי ונוהג פועל יוצא והפעול חסר וענינו ולבי נוהג דבריו בחכמה ויאחז מעט מהסכלות שהוא תאות זה העולם וכל זה עד שיורה אי זה דרך הטוב:

תרתי בלבי. חפשתי בלבי למצוא דרך נכון להחזיק בשלשת הדברים גם יחד, לעסוק במשתה היין המעדן את הבשר וממשיכו להתרבות ולהשמין, ולבי יתנהג להשכיל בחכמת התורה, וגם לאחוז בדברי סכלות הם הדברים שאינן נכנסין לתוך הגוף ועם כל זה בני האדם משתוקקים להם כבנינים נאים וכלי שיר והדומים ועל שהם דברים שחוץ לגוף קורא להם סכלות:

עד אשר אראה. בכלן אאחוז עד אשר אראה מהו הדרך היותר טוב לפני בני האדם אשר יעשו בזה העולם תחת השמים בכל מספר ימי חייהם, וכאומר אחר שאראה איזה יכשר אאחוז בזה לבד ואשמיט ידי מהדרכים האחרים:

תרתי. ענין חיפוש ובקור כמו ולתור בחכמה (לעיל א יג):