ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש, שאניחנו לאדם שיהיה אחריי. אבן עזרא מבאר את המילה ״עמל״ בספר. מצודת דוד מבאר שהוא שונא את כל עמלו. הפסוק מוסיף סיבה חדשה לתסכול: לא רק שהאדם מת, אלא שמה שבנה עובר לאחר. וזה מוליך ישירות לשאלה בפסוק הבא, שהיא מן החדות בספר.
ושנאתי. כל עמל בספר הזה ברוב יגיעת מעשה כמו אשר לא עמלת בו ויפרד ממנו מעט עמל ואין והביט אל עמל ורהבם עמל ואון וענינו ימי שנותינו ספירים יש להם תחלה וסוף וימי הממשלת והרהב רובם עמל ואון והם ימי הנעורי׳ וחיש יכרתו ויגוזו מהרה כאילו נעוף: