קֹהֶלֶת ב׳ · י״ד

הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ. בִּתְחִלַּת הַדָּבָר, מִסְתַּכֵּל מַה־יְהֵא בְסוֹפָהּ:

וְיָדַעְתִּי גַם־אָנִי. גַּם אֲנִי, אֲשֶׁר מְשַׁבֵּחַ אֶת־הֶחָכָם מִן הַכְּסִיל, יוֹדֵעַ שֶׁשְּׁנֵיהֶם יָמוּתוּ:

החכם. דמה החכם לפקח שיש לו עינים בראשו שילך לכל מקום שירצ׳ וירא׳ הדרך הישרה והעקלקלו׳ והכסיל בחשך ילד לא ידע במה יכשל וזה ידעתי וגם ידעתי שמקרה אחד יקרה את כלם:

החכם עיניו בראשו. עכשיו יפרש איך ניכר תפארת החכמה מפאת הסכלות וטובת האור מפאת החשך, ואמר הלא החכם יודע ומכיר שעיניו קבועות בראשו במקום גבוה למען יסתכלו למרחוק, ולזה כן יעשה ולמרחוק יסתכל להתבונן בדרכיו ולא יכשל בהם אבל הכסיל לא יבין את זאת ועיניו לא יביטו למרחוק והרי הוא כאלו הולך בחושך מקום שאי אפשר לראות ונוגף רגליו באבני מכשול, ואם כן לולי הכסיל שאינו מביט בדרכיו ובזה נכשל במהלכו, לא היה אם כן ניכר טובת החכם המביט שאינו נכשל. ולולי החושך המונע ראות העין לשמור בעליו מצור מכשול והרי הוא נכשל, לא היה אם כן ניכר מתיקת האור אל העין המציל מן המכשול:

וידעתי גם אני. הוא מקרא מסורס, והראוי ואני גם ידעתי, ומוסב למעלה שאמר מהראוי למאס בסכלות, ואמר בזה אף שגם ידעתי שמקרה אחד הוא מקרה המיתה, הנה יקרה את כולם החכם יהיה או סכל, עם כל זה יש למאס בסכלות:

שמקרה. מאורע: