גַּ֣ם מִגָּבֹ֤הַּ יִרָ֙אוּ֙ וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב וְתָפֵ֖ר הָֽאֲבִיּוֹנָ֑ה כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ הָאָדָם֙ אֶל־בֵּ֣ית עוֹלָמ֔וֹ וְסָבְב֥וּ בַשּׁ֖וּק הַסּוֹפְדִֽים׃

גַּם מִגָּבֹהַּ יִירָאוּ. מְגַּבְשׁוּשִׁית וּתְלוּלִיּוֹת שֶׁבָּרְחוֹבוֹת, הוּא דוֹאֵג לָצֵאת לַשּׁוּק, פֶּן יִכָּשֵׁל בָּהֶם:

וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ. אֵימוֹת וְחִתּוֹת הַרְבֵּה בַדְּרָכִים יֵשׁ לוֹ.

חַתְחַתִּים. לָשׁוֹן כָּפוּל הוּא בַתֵּבָה, כְּמוֹ "גַּלְגַּלִּים", "קַּשְׂקַּשִּׂים", "זַלְזַלִּים":

וְיָנֵאץ. לְשׁוֹן "הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים", שֶׁהֲרֵי הָא' לֹא נִקְרֵאת בָּהּ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זוּ קְלִבוֹסֶת, הנק"א בְּלַעַ"ז, שֶׁעֶצֶם הָיָּרֵךְ תָּקוּעַ בָּהּ, וּבְזִקְנוּתוֹ, בְּשָׂרוֹ כָחוּשׁ וְהָעֶצֶם בּוֹלֵט כְּמוֹ נֵץ הָאִילָן, שֶׁהוּא בוֹלֵט:

הַשָּׁקֵד. אִילָן שֶׁל שְׁקֵדִים, כְּלוֹמַר שֶׁתִּקְפּוֹץ הַזִּקְנָה עָלָיו כְּשָׁקֵד זֶה הַמְמַהֵר לְהָנִיץ לִפְנֵי כָל הָאִילָנוֹת:

וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב. אֵלּוּ הָעֲגָבוֹת, שֶׁתִּהְיוּ עַגְבוֹתָיו דּוֹמוֹת עָלָיו כְּסוֹבֵל מַשָּׂא כָבֵד.

וְיִסְתַּבֵּל. אישדריי"ד שורפיישי"ן בְּלַעַ"ז:

וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה. חֶמְדַּת תַּאֲוַת נָשִׁים, שֶׁאֵינוֹ נִזְקָק לְנָשִׁים לְתַשְׁמִישׁ. אֲבִיּוֹנָה תַּאֲוָה, כְּמוֹ "וְלֹא אֲבִיתֶם", "תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ":

גם מגבוה. י״א כי על הזקנים ידבר שאין להם כח לעלות אל המקום הגבוה ויאמרו כי וי״ו יראו נוסף וי״א יראו שוקיו:

וחתחתים. כפול הפ״א והלמ״ד כי העי״ן מובלע והוא מן תראו חתת כמו פחד:

וינאץ השקד. אמרו שהוא מן עלתה נצה והענין השיבה:

ויסתבל החגב. הקרסול וי״א השקד הוא האבר ששיבתו אחר הראש והזקן ויסתבל החגב המבושים שימשכו למטה ואחרים אמרו כי החי״ת במקום עי״ן גם זה הבל כי לא יתחלף אות באות חוץ מאותיות יהו״א בעבור שהם נראים פעמי׳ ונעלמים:

ותפר האביונה. אמרו שהוא מן ולא אבה וענינו תאות המשגל ואמר ר׳ אדונים בן תמים המזרחי נ״ע כי אביונה כנוי לרוח בני אדם וכן דקדוקו אביון תואר השם לזכר ואביונה לשון נקבה ואם תצעירנה תהיה אבניונה וכן מלת אמינון וגשמו אומר (במקום גשם) וזהו דקדוק עניות כי אין בלשון הקדש מלה שהקטינו כלל ואילו היה זה ביסוד הלשון להקטין יהיו נמצאים במקרא למאות ולאלפים ואולם אמנון ואמינון שני שמות לאיש אחד כמו שלמה ושלמון אבשי אבישי אבנר אבינר ותוספ׳ וי״א גשמו כמו יתר ויתרו ועתה אפרש הפסוק אחר שאמר וחשכו הרואות בארובות ולא יאכל ולא ישמע קולו ואיך יחזור לאחור לאמר גם מגבוה ייראו ודבר השיבה אכן הוא בענין אחר וכן הוא גם מגבוה יראו מחשבותיו שהרוח חושבת שהיא נוסעת והולכת אל מקום גבוה ותפחד מן הדרך וסוף הפסוק יורה עליו כי הולד הרדם ומלת ינאץ הוא באל״ף והיא כמו וינאץ בזעם אפו שהוא כמו וימאס אף על פי ששניהם משני בנינים והשקד הוא תואר השם במשקל והיה דשן ושן וענינו שומר מתכונת הגוף כענין שקדו אמרו שוא שקד שומר וכן נמר שוקד על עריה׳ ועינו מואס לשקוד:

ויסתבל החגב. שהוא קלקל וחומר הגוף ותי״ו ויסתבל מבנין התפעל והתאחר כמנהג כל סמ״ך ושי״ן כמו מסתולל משתולל:

ותפר האביונה. ידוע כי מלת הפיר לעולם היא יוצאת והענין תפר היועצת מועצותיה והיא הרוח וזה דקדו׳ הלשון כבר באר רבי יהודה בר דוד נ״ע בעל הדקדוק כי מלת קם ושב וחביריהם שרשם משלשה אותיות שהאמצעי יו״ד ויורה עליו קים דברי הפורים ומלת בינה כמו שבתם וקימתם והבין כמו הקים ובנת לרעי כמו קמת ותואר השם קם כמו הנני שב שבות והשלם קים ועל משקל גנב ולנקבה קיימ׳ ובה״א קימה מלרע אשוב לענין אביונה ואמר כי האל״ף נוסף כאל״ף אקדח באזרועך והאזניחו ותהיה זאת המלה תואר מבינה והוא כנוי לרוח בעלת הבינה:

אל בית עולמו. היא הקבר והוא הבית שידור שם לעולם ויש עולם קצוץ כמו וישב שם עד עולם ועבדו לעולם:

וסבבו בשוק. כשיוליכו אותו ישאוהו על כתף יסבלוהו:

גם מגבוה ייראו. גם מחשבותיו מתפחדים ממה שיחשבו, שהרוח נוסעת והולכת אל מקום גבוה אל השמים ממעל ליתן דין וחשבון, והרבה פחד יש מן הדרך פן יפגעו בה מלאכי דין:

וינאץ השקד. כח השומר את הגוף בהתמדה ובהשתדלות, ימאס את הגוף ולא יאבה להתמיד עוד בשמירתו ולהשתדל בו:

ויסתבל החגב. אם ישכון עליו חגב תכבד עליו כסובל משא כבד, וזהו לגודל התשות:

ותפר האביונה. הרוח בעלת הבינה תבטל, כי אז תלך ממנו, או אז תבטל תאות חמדת נשים לתשמיש:

כי הולך האדם. כי אז האדם הולך ומתקרב לבוא אל בית עולמו זהו הקבר אשר ישכב שם עד עולם:

וסבבו. ולהיות הסופדים מסבבים בשוק לעורר קנות ויללות:

וחתחתים. מלשון חתת ופחד, ונכפלו הפ״א והעי״ן הפעל ויורה על פחד הרבה כמו אדמדם שיורה על אדמימות רב:

וינאץ. ענין בזיון ומיאוס כמו וינאץ בזעם אפו (איכה ב ו) ועם כי לא נקראה האל״ף הואיל והיא כתובה:

השקד. ענין השתדלות והתמדה כמו שיקדו ושמרו (עזרא ח כט):

ויסתבל. מלשון סבל ומשא כבד:

החגב. מין ארבה כמו שנאמר ואת החגב למינהו (ויקרא יא כב):

ותפר. מלשון הפרה ובטול:

האביונה. האל״ף נוספת כמו והאזניחו נהרות (ישעיה יט ו) והוא מלת בינה והוא כנוי לרוח בעלת הבינה, או הוא ענין תאוה. כמו לא אבה יבמי (דברים כה ז):

ותפר האביונה. ותתבטל התאוה.