רש״י
רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זוּ פַדַּחַת, שֶׁהִיא מְאִירָה וּמַצְהֶבֶת בְּאָדָם בָּחוּר, וּכְשֶׁמַּזְקֶנֶת, הִיא מַעֲלַת מְמָטִין וְאֵין מַצְהֶבֶת:
וְהָאוֹר. זֶה הַחוֹטֶם שֶׁהוּא תוֹאַר קְלַסְתֵּר פָּנִים:
וְהַיָּרֵחַ. זוּ נְשָׁמָה שֶׁמְּאִירָה לָאָדָם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּטְּלָה הֵימֶנּוּ, אֵין לוֹ מְאוֹר הָעֵינָיִם:
וְהַכּוֹכָבִים. אֵלּוּ הַלְּסָתוֹת, רוּמָנֵי דְאַפֵּי, שֶׁקוֹרִין פומלי"ש שֶׁל לְחָיַיִם שֶׁמַּצְהִיבִים:
וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם. תָּבוֹא כְּהִיַּית הַמָּאוֹר אַחַר דִּמְעוֹת הַבֶּכִי מִכַּמָּה צָרוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלָיו:
