וַיֹּ֩אמֶר֩ עָרֹ֨ם יָצָ֜תִי מִבֶּ֣טֶן אִמִּ֗י וְעָרֹם֙ אָשׁ֣וּב שָׁ֔מָּה יְהֹוָ֣ה נָתַ֔ן וַֽיהֹוָ֖ה לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה מְבֹרָֽךְ׃

אשוב שמה - רמז לקבר הידוע. וכן: כי עת לכל חפץ על כל המעשה שם.

ויש אומרים: כי מבטן אמי - היא הארץ, והעניין אדם הראשון, או בעבור היות העצמות שהם מוסדי הגוף מן הארץ וכנגד הארץ.

ערום וגו׳. ר״ל כמו שיצאתי מבטן אמי ערום מבלי עושר כן אשוב אל הקבר זולתם וכאומר מה לי להתרעם על אבדן הבנים והעושר הלא לא נולדו עמי ואשוב א״כ כמו שנולדתי ולתוספות ביאור אמר הלא ה׳ נתן לי והוא לקח את שלו ומה לי להתרעם עליו:

שמה. ר״ל אל מקום הידוע המוכן לכל ולא הוצרך לפרש כי מובן הוא מאליו וכן על כל המעשה שם (קהלת ג):

יצתי. כמו יצאתי באל״ף:

ויאמר ערום יצאתי, ר"ל שהי"ל מקום להתלונן על ה' באחד משני פנים,

• א) אם הקנינים האלה שנאבדו ממנו עתה היו קנינים דבוקים בלתי נפרדים מגופו כמו אחד מאיברי הגוף, שהגם שה' בראם ונתנם לו מ"מ אחר שהתעצמו עמו מתחלת יצירתו היה חושב זה לעול אם לקחם ממנו שלא במשפט, לא כן הקנינים האלה הרכוש והבנים הם קנינים חיצונים בלתי דבוקים עם האדם, לא מצד תחלת יצירתו כי נולד בלעדי הקנינים האלה כי ערום יצאתי מבטן אמי בלא אלה הקנינים, ולא מצד אחריתו כי ערום אשוב שמה אל בטן האם הראשונה שהיא האדמה שהיא היתה אם כל חי, זאת שנית שגם על קנינים הבלתי מתעצמים עמו היה לו מקום להתלונן אם היה משיג אותם בכחו ועוצם ידו שאז היו מתיחסים אליו מצד שהוא המציאם, אבל אחר שה' נתן אותם, והוא לקח, א"כ אין מקום לשום תרעומת, ולכן יהי שם ה' מבורך, גם אמר שכמו שה' נתן במדת הרחמים כן הוא לקח, כי בודאי הרעה הזאת היא לתכלית טובה שלקח הבנים והקנינים לכפר בעדו שישאר גופו בחיים ובבריאות, ולכן ברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה: