הוֹשֵׁעַ ז׳ · ט״ז

תָּבוּ לִמְרוֹד מִן אוֹרַיְתָא לָא עַל דְאַבְאֵישִׁית לְהוֹן דָמָן אִינוּן כְּקֶשֶׁת נְכִילָא יִתְקַטְלוּן בְּחַרְבָּא רַבְרְבֵיהוֹן מֵעִמְקוּת לִישַׁנְהוֹן אִלֵין עוֹבְדֵיהוֹן עַד דְאִינוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם:

ישובו לא על - הטעם ישובו אל מצרים, לא על צורך רק להלשין על שריהם, וזה טעם היו כקשת רמיה, והעד מזעם לשונם.

זו לעגם - הקרוב בעיני: כי המ"ם סימן אנשי הלשון.

ישובו לא על. משימים עצמם לא כנגד העליון יתברך כ״א כנגד המקרה והיו כקשת איש רמיה שלא יורה החץ אל המקום שנפנה בתחלה כ״א בהיפך כן הם אינם תולים הדברים בהשגחה כי פתאום יהפכו עצמם ממנה ומכחישים בה ותולים הכל במקרה:

יפלו. לכן יפלו שריהם בחרב האויב:

מזעם לשונם. ר״ל בעבור מה שמדברים בלשונם דברים שהם לזעם לה׳ כי יכחשו לומר אין ה׳ משגיח:

זו לעגם. במדה הזאת אחזו בעוד היותם בארץ מצרים כי גם אז כאלו לעגו על האמונה האמתית כי כחשו בהשגחה:

על. מלשון עליון וכן הוקם על (ש״ב כ״ג):

כקשת רמיה. ר״ל איש רמיה כי דרך צייד הרמאי להפנות קשתו לצד אחר לבל תברח החיה ופתאום מהפכה מול החיה ויורה בה:

מזעם. ענין קצף ועברה:

ישובו לא על, הם ישובו מן הרשת (הנזכר למעלה אפרש עליהם רשתי כעוף השמים אורידם) אבל העוף הזה אחר שישוב מן הרשת לא ישוב על, לעוף למעלה, רק ילך מרשת זה אל רשת אחר, שכן ברחו מרשת מצרים אל רשת אשור, היו כקשת רמיה יפלו בחרב שריהם מזעם לשונם, שיעורו שריהם היו כקשת רמיה, ור"ל על השרים שהלכו אל מלך אשור והלשינו את הושע בן אלה שמרד בו וששלח מנחה אל סוא מלך מצרים, וחשבו בזה לירות חץ קשתם על הושע ומלך אשור צר אח"כ על שומרון והרגם, ובזה נדמו כקשת רמיה שמי שמורה בו חץ חוזר החץ אל לב המורה, וכן חזרו חצי לשונם אל לבם, ור"ל שריהם אשר ירו חצים מזעם לשונם בלה"ר שאמרו על מלכם הם עצמם יפלו בחרב ע"י מלך אשור, וא"כ נדמו כקשת רמיה, זו לעגם בארץ מצרים כן לעגו עליהם בלעג במצרים, ששם לעגו עליהם שהיו כקשת רמיה: