אֲנִי֙ יָדַ֣עְתִּי אֶפְרַ֔יִם וְיִשְׂרָאֵ֖ל לֹא־נִכְחַ֣ד מִמֶּ֑נִּי כִּ֤י עַתָּה֙ הִזְנֵ֣יתָ אֶפְרַ֔יִם נִטְמָ֖א יִשְׂרָאֵֽל׃

קֳדָמָי גְלַן עוֹבָדֵי דְבֵית אֶפְרַיִם וּדְבֵית יִשְׂרָאֵל לָא מִטַמְרִין מִן קֳדָמַי אֲרֵי כְעַן טָעָן בֵּית אֶפְרַיִם אִסְתְּאָבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל:

אני - דע כי אשת יעקב אבינו היא רחל והנה לאה נכסה במקומה, גם רחל נתנה שפחתה לו ובעבור קנאת לאה, נתנה לו גם השפחה האחרת, על כן כאשר ילדה רחל את יוסף אמר: שלחני ויעקב אמר אל אפרים ומנשה: ויקרא בהם שמי על כן יקראו כל ישראל אפרים. ויפת אמר: אולי ממלכת יהוא היתה מאפרים ובעבור שמצא ואת רמות בגלעד לגדי, הוצרך לומר איננה הכתובה בדברי יהוא ובספר עמוס אפרש שהוא מאפרים. והנכון בעיני: כי כאשר באו אבותינו ארץ כנען והנה עמד יהודה על גבולו מנגב ובית יוסף שהוא כל שבט אפרים וחצי שבט מנשה מצפון, על כן יזכור יהודה ואפרים וככה בירמיהו: הבן יקיר לי אפרים ואין מלך בימים ההם מאפרים.

הזנית - נפשך גם אחרים.

אני ידעתי אפרים. יודע אני מה בלב אפרים שעובד עבודת כוכבים מרוע בחירתו:

וישראל וגו׳. כפל הדבר במ״ש:

לא נכחד. לא נמנע ממני מחשבות לבבם:

כי עתה. ר״ל עם כי מתחלה היה קצת אנוס ע״י המלך הנה עתה כשמלך הושע בן אלה ובטל השומרים זנה מזדון לבו ונטמא מעצמו כן ארז״ל:

נכחד. ענין מניעה כמו ולא כחדו מאבותם (איוב ט״ו:י״ח):

אני ידעתי את אפרים וישראל לא נכחד ממני ידעתי היטב טבעם ותכונתם, כי עתה לא יועיל המוסר שאני אומר להם, כי עתה אשר הזנית אתה אפרים, ר"ל שאפרים שהוא בית המלכות מסית את העם לזנות אחרי העגלים, ועי"כ נטמא ישראל שהעם נטמא על ידו, א"כ ידעתי כי עתה.