עַל־כֵּ֣ן ׀ תֶּאֱבַ֣ל הָאָ֗רֶץ וְאֻמְלַל֙ כׇּל־יוֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ בְּחַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה וּבְע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם וְגַם־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם יֵאָסֵֽפוּ׃

עַל כֵּן תֶּחֱרוֹב אַרְעָא וְיִצְדֵי כָּל דְיָתֵב בָּהּ בְּחַיַת בָּרָא וּבְעוֹפָא דִשְׁמַיָא וְאַף נוּנֵי יַמָא יִזְעֲרוּן מִן קֳדָם חוֹבֵיהוֹן:

על כן - למ"ד אומלל כפול וטעם בחית השדה ובעוף השמים, שלא ימצאו מה יצודו והעד: וגם דגי הים יאספו - ימותו. ויפת אמר: כי אלה רעים מדור המבול כי דגי הים לא מתו. וזה דרך דרש.

תאבל. תשחת הארץ ותכרת כל היושב בה גם בחיות וגו׳ תהיה הכריתה וגם דגי הים יאבדו לא תשאר מה בארץ והוא ענין גוזמא והפלגה:

תאבל. ענין השחתה כמו אבלה נבלה הארץ (ישעיהו כ״ד:ד׳):

ואומלל. ענין כריתה כמו כי אמלל אני (תהילים ו׳:ג׳):

ואספו. ענין כליון ואבדון כמו אסף אסיפם (ירמיה ח׳):

(ג-ד) על כן תאבל הארץ וכו' אך איש אל ירב, ה' יריב ריבו ויחרב את הארץ עד שהארץ תאבל ויכרתו יושביו עד שגם הבע"ח הבלתי מדברים יכרתו וגם דגי הים יאספו כל זה יעשה ה' בריבו, אך בלבד שאיש אל ירב את ריב ה', ואל יוכח איש את העם, כ"ז דברי העם אל הנביאים, (ר"ל שנוח להם יותר שתחרב הארץ ולא שישמעו תוכחת הנביאים), ועמך אומר אל בני ישראל, עמך כמריבי כהן, ר"ל לא לבד שאינם רוצים לשמוע תוכחה, עוד בהפך הם דומים כעושים מריבה עם הכהן המורה דעת, הם אומרים אל הכהן.