אֶפְגְּשֵׁם֙ כְּדֹ֣ב שַׁכּ֔וּל וְאֶקְרַ֖ע סְג֣וֹר לִבָּ֑ם וְאֹכְלֵ֥ם שָׁם֙ כְּלָבִ֔יא חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה תְּבַקְּעֵֽם׃

עֲרַע מֵימְרִי בְהוֹן כְּדוֹב מַתְכַּל וְתַבְרֵית רְשַׁע לִבְּהוֹן וּקְטַלְתִּנוּן תַּמָן כִּבְנֵי אַרְיְוָן כְּחֵוַת שִׁנָא דִמְבַזְעָא שֵׁצֵתִינוּן:

אפגשם כדוב שכול - יש אומרים: שנהרגו בניו, או הוא תואר יוצא.

וטעם חית השדה - אני אכלה קצתם בדבר וברעב, וחית השדה תבקע קצתם.

אפגשם. אפגוש בהם להרע להם כדוב השכול מבניו שדרכו להזיק את כל מי שיפגוש:

סגור לבם. לפי שהמשילו לדוב אמר לשון הנופל בו שקורע עד הלב הסגור תחת החזה:

ואוכלם שם. במקום שאמצאם אוכלם כלביא:

חית השדה. הכ״ף של כלביא משמשת בשתים ור״ל אהיה כחית השדה אשר תבקעם כלומר הרגילים לבקעות:

אפגשם. ענין פגיעה:

כדוב. שם חיה:

שכול. מי שבניו מתים קרוי שכול כמו ואני כאשר שכולתי שכלתי (בראשית מ״ג:י״ד):

כלביא. שם משמות האריה:

תבקעם. מל׳ בקיעה:

אפגשם כדוב שכול, היא החיה השנית שראה דניאל דמיא לדוב שהוא מלכות מדי. ואז ואקרע סגור לבם בימי המן, שאז פתחו את לבבם ושבו בתשובה, ואוכלם שם כלביא, בגלות אדום שהיא החיה הרביעית אשר אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה, ר"ל שבימי כל הגליות האלה נדמה להם שאני הטורף אותם ובאמת הוא טעות כי חית השדה תבקעם, שע"י שהסתרתי פני מהם באים עליהם חית השדה ומבקעים אותם: