הוֹשֵׁעַ י״א · ט׳

לָא אֶעְבֵּיד תְּקוֹף רוּגְזִי וְלָא יָתוּב מֵימְרִי לְחַבָּלָא בֵּית יִשְׂרָאֵל אֲרֵי אֱלָהָא אֲנָא מֵימְרִי לְעַלְמָא קַיָם וְלֵית עוֹבָדֵי כְּעוֹבָדֵי בִּסְרָא דְדָיְרִין עַל אַרְעָא כֵּן גְזָרִית בְּמֵימְרִי דְבֵינֵיכוֹן שְׁכִנְתִּי קַדִישָׁא וְלָא אֲחַלֵיף בְּקִרְוָא אוֹחֲרֵי עוֹד יְרוּשְׁלֵם:

לא, אל - שאוכל לסבול הכעס. ועוד: כי בקרבך לבדך הייתי קדוש.

כי אל אנכי ולא איש, ולא אבוא בעיר - על דרך: ישב אלהים את האדם. והגאון אמר: לא אבוא בעיר אחרת רק בירושלים לבדה.

כי אל אנכי. ובכל עת ידי משלה עליהם לכן אאריך עוד אפי:

ולא איש. שממהר להנקם בחושבו פן לאח״ז לא יהיה לאל ידו:

בקרבך קדוש. ר״ל לכן עוד אשרה בקרבך קדושת שכינתי ולא אבוא בעיר אחרת מערי העכו״ם:

לא אעשה, עפ"ז יאמר ה' שבחר דרך ממוצע, והוא שלא יתרחק למעון שמים לעזבם הפקר ביד מלך אשור לכלותם כפי מה שגזר עליהם תחלה בחרון אפו, ועז"א לא אעשה חרון אפי, וכן לא ישוב להיות אתם בעיר שומרון כי אז יצטרך לשחת אותם כשחת אלהים את ערי הככר, ועז"א לא אשוב, היינו לא אשוב לעיר שומרון, כי אז אהיה מוכרח לשחת אפרים, כי אל אנכי ולא איש, זה טעם על שני הדברים, שמצד שאני אל לא אעשה חרון אפי כי חנון אני, ומצד שאני אל א"א לשוב לשומרון שעשו מעשה סדום ועמורה ואצטרך לשחתם, לכן בחר ה' דרך ממוצע, והוא שלא יתרחק מאתם לשמים רק ירד למטה להיות בתוכם לשמרם, ובכל זאת לא יבא בעיר שומרון רק יעמוד חוץ לעיר, ויוציא אותם מן העיר החוצה ללכת לגולה, וה' ילך עמהם בראש גולים והם ילכו אחריו, וז"ש לכן התיעצתי כי בקרבך קדוש, שאשאר קדוש בקרבך ולא אתרחק מאתך, ובכל זה ולא אבוא בעיר שומרון, רק אוציאם חוץ מן העיר, ואז.