כִּ֤י נִמְכַּ֙רְנוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמִּ֔י לְהַשְׁמִ֖יד לַהֲר֣וֹג וּלְאַבֵּ֑ד וְ֠אִלּ֠וּ לַעֲבָדִ֨ים וְלִשְׁפָח֤וֹת נִמְכַּ֙רְנוּ֙ הֶחֱרַ֔שְׁתִּי כִּ֣י אֵ֥ין הַצָּ֛ר שֹׁוֶ֖ה בְּנֵ֥זֶק הַמֶּֽלֶךְ׃ {ס}

כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ. אֵינֶנּוּ חוֹשֵׁשׁ בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ שֶׁאִלּוּ רָדַף אַחַר הֲנָאָתְךָ, הָיָה לוֹ לוֹמַר: מְכֹר אוֹתָם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְקַבֵּל הַמָּמוֹן אוֹ הַחֲיֵה אוֹתָם לִהְיוֹת לְךָ לַעֲבָדִים הֵם וְזַרְעָם:

כי נמכרנו. מבנין נפעל והטעם אחר מכרנו והנה והתמכרת שהם ימכרו עצמם ואין קונה.

ואילו. כמו ואילו חיה אלף שנים ואילו חיה אלף שנים והאל"ף נוסף והטעם כי נמכרנו להשמיד ואילו נמכרנו להיותנו עבדים ושפחות הייתי מחרשת כי אין הצרה הזאת הבאה עלינו שוה בעינינו מאומה אף על פי שאין למעלה ממנ' אחר הריגה כדי שלא יבא המלך לידי נזק במחשבתו והנה הצר שם כמו צר ומצוק מצאוני או פי' הצר שם התואר כי אין האויב שוה שיבא נזק למלך ומלת נזק בלשון ארמית לא להוי נזיק.

השאלות:מדוע היתה מחרשת אם לעבדים היו נמכרים, ומהו כי אין הצר שוה, שנדחקו המפ' בבאורו:

כי נמכרנו טענה שני טענות, א. שעקר המכירה היתה בעבורה שעיקר מחשבת המן היה לאבד אותה וע"י מצא עלילה על עמה כדי שאח"כ יוכל להתגולל עליה לאמר שהיא מבני תמותה ויהרוג גם אותה, וז"ש כי נמכרנו אני ועמי, ר"ל אני היא העקרית והסבה אל המכירה ועל ידי נמכרו גם עמי, ב. גוף המכירה שלא נמכרו לעבדות רק להשמיד ולאבד [ולכן כפלה תמיד בדבריה אם מצאתי חן ואם על המלך טוב, כי המציאות חן מגביל נגד השאלה ששאלה בעבור עצמה וצריכה מציאות חן שתנצל, ואם על המלך טוב מגביל נגד הבקשה עבור עמה, כי למלאות הבקשה הזאת אין צריך למציאות חן רק הדבר טוב מצד עצמו כי לא לתפארת יהיה אל המלך לאבד הגוי כולו בלי פשע], וגם בררה בדבריה איך המן רמה את המלך בשני דברים, א. במה שאמר אליו ישנו עם אחד, סתם עם בלתי מפורסם, והלא זה אני ועמי, זה העם אשר אנכי בקרבו, והיה צריך להודיע זאת להמלך, ב. במ"ש יכתב לאבדם שהיה כוונת המלך לאבד צורת האומה ודתה לא להשמידם כנ"ל, והוא מכרם להשמיד להרוג ולאבד, ועז"א ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו וכו', ר"ל אם עכ"פ לא היה מרמה את המלך רק בדבר אחד במה שלא גלה את אזנו מי הוא העם, אזי החרשתי, ולא הייתי מגלה המרמה והמאנה אחר שכבר יצא הדבר בשוגג מאת המלך, לא כן עתה שהדבר כולו מוטעה וכדי בזיון וקצף להמלך, שהראוי שהמאנה ומרמה אותו יקבל את ענשו, וגם נגד מ"ש המן במלשינותו ולמלך אין שוה להניחם, שהעם הזה מזיקים את המלך, השיבה אדרבה אין הצר שוה בנזק המלך, המן אינו שוה שיניח המלך אותו בחיים מפני ההיזק שהמלך מוצא ממנו שמהרס את מלכותו: