לְמַלֹּ֤אות דְּבַר־יְהֹוָה֙ בְּפִ֣י יִרְמְיָ֔הוּ עַד־רָצְתָ֥ה הָאָ֖רֶץ אֶת־שַׁבְּתוֹתֶ֑יהָ כׇּל־יְמֵ֤י הׇשַּׁמָּה֙ שָׁבָ֔תָה לְמַלֹּ֖אות שִׁבְעִ֥ים שָׁנָֽה׃ {ס}
הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים
טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור
למלאות דבר ה׳. ר״ל מה שהיו בגולה כפי מספר הימים ההם היה בכדי להשלים דבר ה׳ אשר היה בפי ירמיה שיהיו בגולה עד שתתרצה הארץ להתפייס על שלא שבתה מעבודה בשנות השמטו׳ ויובלות כי בעודם עליה לא קיימו השמטות והיובלות כתקנן:
כל ימי השמה שבתה. ר״ל בזה התפייסה כי תמורות השמטות והיובלו׳ שבתה מעבודה כל הימי׳ שהיתה שממה מאנשיה ואין עובר בה:
למלאות שבעים שנה. להשלים שבעים שנה של שממון מול שבעים שנה של שמטות ויובלות שבטלה וכמ״ש רז״ל בס״ע:
למלאות. ענין השלמה:
רצתה. מל׳ רצוי ופיוס:
שבתותיה. ענין בטול עבודה כמו שבת נוגש (ישעיה יד):
שבתה. בטלה ונחה מן עבודה:
למלאות. שהיה א' למלאת דבר ה' מפי ירמיה שלחשבון זה כלה השבעים שנה בימי כורש שאז שלמו שבעים שנה מגלות הראשון, וכן היו צריכים להיות עוד בגלות עד רצתה הארץ את שבתותיה וזה לא נשלם עד ימי דריוש האחרון, שנשלמו שבעים שנה מן חורבן הבית, לכן היתה פקידה בשנה אחת לכורש ובזה נתמלאו דברי ירמיה, ואח"ס בטל הבנין עד שתים לדריוש, ובזה נתקיים עד רצתה הארץ את שבתותיה, וכבר כתבתי ברשי ס' עזרא שספר עזרא נמשך לס' ד"ה, וסוף דה"י הוא תחלת עזרא ושם השלים הענין איך נתקיימו שני חשבונות אלו, עיי"ש:
עד רצתה הארץ את שבתותיה. כי כמו יובל אחד עמדו תחת עבדותו וזה כי בשנת תשע עשרה לנבוכדנצר חרבה ירושלים ונשארו למלכותו כמו חמשים ואחת שנה והנה שבתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה תחת שלא שבתה שבתותיה בהיות ישראל בה והנה ידמה כי מעת שלא דקדקו ישראל בשמטות וביובלות שתשבת כהם הארץ באופן הנזכר בתורה היה ראוי שיעלו שנות השמטה כמו זה המספר והם כמו שלש מאות ועשרים וחמש שנה כי בכל יובל יש שבע שנות השמטה ושנת היובל והם שמונה שנים לכל יובל:
למלאת שבעים שנה. ר"ל למלאת שבעים שנה למלכות נבוכדנצר כי כן היה זמן מלכותו כמו שזכר ירמיה וידמה שאלו השבעים שנה נחשבו מהתחלת גלות יהויקים כי מאז גלו קצת העם והובאו קצת כלי בית ה' בבלה כמו שנזכר בספר דניאל ואלו נשלמו בשנה הראשונה לכורש כמו שבארנו בספר דניאל:
