דִּבְרֵי הַיָּמִים ב׳ ג׳ · י״א

ארכם אמות עשרים. מפני ששם לא כתיב רק שעשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו, וי"ל שעמדו זה אחרי זה, וכמ"ש בב"ב (צט א), דא"כ הכרובים לא בנס היו עומדים, לכן באר עזרא שעמדו זה אצל זה והיה ארכם עשרים אמה, ומזה מוכח שבנס היו עומדים כדברי חז"ל, או שהיו שתי הכנפים דבוקים מאחריהם זה אצל זה כפי' המפרשים. ולבל תאמר שעמדו פניהם איש אל אחיו, ובזה משכחת שיהיו עשרים חוץ מגוף הכרובים, עז"א שפניהם לבית. ולבל תאמר שא' עמד על רגליו וא' רבוץ תחתיו ובזה משכחת שיגעו כנפיהם זה בזה אחד למעלה מחברו, ושיעמדו באורך עשרים עם גוף הכרובים, עז"א שהם עומדים על רגליהם. ולפי הפשט ג"כ ופניהם איש אל אחיו היו בכרובים שעל הארון, אבל הכרובים שעשה שלמה עמדו פניהם לבית, ולחז"ל ע"ז דרש שכשאין עושין רצונו של מקום פניהם לבית, ר"ל כרובי משה שעמדו על הארון רמזו לזמן שישראל עושים רצונו של מקום וההשפעה יורדת מארון הברית ששם פניהם איש אל אחיו מקבלים ומושפעים מאת ה' בלא אמצעי, וכרובים שהוסיף שלמה באו לרמז שגם בעת שלא יעשו רצונו של מקום ויעמדו לפני הארון, יקבלו השפע על ידי אמצעי, ובזה היה פניהם לבית בלתי מקבלין דין מן דין: