וְעַתָּ֡ה הִנֵּה֩ בְנֵי־עַמּ֨וֹן וּמוֹאָ֜ב וְהַר־שֵׂעִ֗יר אֲ֠שֶׁ֠ר לֹֽא־נָתַ֤תָּה לְיִשְׂרָאֵל֙ לָב֣וֹא בָהֶ֔ם בְּבֹאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם כִּ֛י סָ֥רוּ מֵעֲלֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א הִשְׁמִידֽוּם׃

לבא בהם. לרשת את ארצם:

ועתה. ר"ל ולא תאמר שהעמים האלה באים עלינו בדין ובמשפט, עז"א הלא הם בני עמון ומואב ושעיר, שסרו ישראל מגבולם בעת שנכנסו לארץ, יען שאמר ה' שארצם (שכבשוהו מן הענקים שהוריש ה' מפניהם) ניתן להם ואין לישראל שם ירושה:

אשר לא נתתה לישראל לבוא בהם בבאם מארץ מצרים. כבר הזהיר ה' יתברך אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה (דברים ב' ט') ובזה הזהיר שם מעמון ובני שעיר ולזה סרו ישראל מעליהם ולא השמידום: