דְּבָרִים ח׳ · ד׳

שמלתך לא בלתה. עַנְנֵי כָבוֹד הָיוּ שָׁפִים בִּכְסוּתָם וּמְגַהֲצִים אוֹתָם כְּמִין כֵּלִים מְגֹהָצִים, וְאַף קְטַנֵּיהֶם כְּמוֹ שֶׁהָיוּ גְדֵלִים הָיָה גָּדֵל לְבוּשָׁן עִמָּהֶם, כַּלְּבוּשׁ הַזֶּה שֶׁל חֹמֶט שֶׁגָּדֵל עִמּוֹ (עי' ילקוט שמעוני תת"ן):

לא בצקה. לֹא נָפְחָה כְּבָצֵק, כְּדֶרֶךְ הוֹלְכֵי יָחֵף שֶׁרַגְלֵיהֶם נְפוּחוֹת:

כְּסוּתָךְ לָא אִבְלִיאַת מִנָךְ וּמְסָנָךְ לָא יְחֵפוּ דְנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין

שמלתך. יש אומרי' דרך אות ואחרים אומרים כי הוציאו מלבושים רבים ממצרים ויתכן שאין בתולדת המן להוליד זיעה:

לא בצקה. מגזרת ויאפו את הבצק כי מנהג רגל האורח שהלך רגלי דרך רב שינפחו רגליו ויתכן שנתן להם השם כח או הוליכם אט:

ובאתם וירשתם. ושתשיגו עושר וכבוד בירושת הארץ:

שמלתך לא בלתה אלא תחמוד קאי וזכרת את כל הדרך שהספיק לך הקב״‎ה כל מחסורך בארץ מדבר ולא חסרת דבר ומה אם במדבר כלכל אותך ביישוב לא כל שכן.

שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְגוּ׳. ״עָלֶיךָ״ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״מֵעָלֶיךָ״, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁקָאֵי עַל הַזֵּעָה הַמָּצוּי בְּהוֹלְכֵי דְרָכִים וְהַזֵּעָה מְבַלָּה אֶת הַבְּגָדִים. לְכָךְ נֶאֱמַר ״מֵעָלֶיךָ״, מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר עָלֶיךָ. וְעַל כֵּן סָמַךְ לָהֶם: ״וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה״, כִּי הַדֶּרֶךְ סִבָּה לִשְׁנֵיהֶם. וְרַשִׁ״י פֵּרֵשׁ שֶׁעַנְנֵי כָּבוֹד הָיוּ שָׁפִים בִּכְסוּתָם. וּבְלִי סָפֵק שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁהָיוּ שָׁם עַנְנֵי כָּבוֹד אֲשֶׁר כְּבוֹד ה׳ בְּתוֹכָם נִדְחוּ כָּל הַמַּזִּיקִים, כִּי אֵינָן מְצוּיִין בִּמְחִצַּת הַשְּׁכִינָה, עַל כֵּן אָמַר שֶׁלֹּא קִבְּלוּ נֵזֶק בִּבְגָדִים וְרַגְלַיִם עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (ו.): הָנֵי מָאנֵי דְּרַבָּנָן דְּבָלוּ - מֵחוּפְיָא דִּידְהוּ, הָנֵי כַּרְעֵי דִּמְנַקְּפָן - מִנַּיְיהוּ.