וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה׃

הפסוק מנסח את מחשבת הגאווה שממנה מזהיר הכתוב: ״ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה״. אבן עזרא מבאר ש״החיל הזה״ הוא הממון, כלשון ״ועזבו לאחרים חילם״, וטעמו יגיעם וכוחם. כלומר האדם עלול לתלות את כל הצלחתו הכלכלית בכוחו ובעמלו האישי בלבד, ולהתעלם ממקור הברכה. זהו הביטוי המילולי לגובה הלב שהוזכר קודם. הכתוב מצטט את המחשבה הזאת כדי להעמידה כטעות: התחושה שהעושר הוא פרי כוחו העצמאי של האדם היא בדיוק הסכנה שמפניה הזהיר משה, והיא זו שתתוקן בפסוק הבא בקריאה לזכור את ה׳.