וְאָכַלְתָּ֣ אֶת־כׇּל־הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ לֹא־תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם וְלֹ֤א תַעֲבֹד֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי־מוֹקֵ֥שׁ ה֖וּא לָֽךְ׃ {ס}

וּתְגַמַר יָת כָּל עַמְמַיָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לָא תְחוּס עֵינָךְ עֲלֵיהוֹן וְלָא תִפְלַח יָת טַּעֲוָתְהוֹן אֲרֵי לְתַקְלָא הוּא לָךְ

ואכלת. מצוה הוא לכלותם כאוכל לחם והעד לא תחוס עינך:

כי מוקש הוא לך. כל אחד מאלהיהם:

וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים. זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה, וְגָמַר אוֹמֶר אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נוֹתֵן לָךְ, הָא לָמַדְתָּ שֶׁאִם תִּתְעַצְּלוּ אַתֶּם מוֹאֲסִים בְּמַתְּנַת אֱלֹהִים.

וְאָמְרוֹ לֹא תָחוֹס עֵינְךָ וְגוֹ׳, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (משלי יב:י) וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי, פֵּרוּשׁ, אֵין זוֹ מִמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת אֶלָּא מִדָּה רָעָה, וְלָזֶה מַזְהִיר נֶגְדִּיּוּת מִדָּה טוֹבָה כִּי בְּמַה שֶׁלְּפָנֵינוּ אֵינָהּ אֶלָּא רָעָה. וְאוּלַי שֶׁהֻצְרַךְ לְהַזְהִיר ״לֹא תָחוֹס״, לְפִי שֶׁבֵּרַךְ ה׳ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּבָנִים, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין לו:) שֶׁבַּעַל בָּנִים יִתְרַבּוּ רַחֲמָיו, וְהָרְאָיָה שֶׁאֵין מְמַנִּים בְּסַנְהֶדְרִין אֶלָּא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים. לָזֶה בָּא מַאֲמַר ה׳ לְנֶגְדִּיּוּת הַטֶּבַע שֶׁיִּוָּלֵד בָּהֶם מִכֹּחַ בִּרְכַּת הַבָּנִים.

וְגָמַר אוֹמֶר וְלֹא תַעֲבֹד וְגוֹ׳, לְהָעִירְךָ שֶׁרַחְמָנוּת בְּדָבָר זֶה תּוֹלִיד מֵחוּשׁ עֲבוֹדָה זָרָה, וְהוּא אָמְרוֹ כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ, פֵּרוּשׁ הָעָם, שֶׁכְּשֶׁאַתָּה חָס עָלָיו אַתָּה מִתְאַכְזֵר עַל עַצְמְךָ. אוֹ פֵּרוּשׁוֹ הוּא חוֹזֵר עַל הָרַחְמָנוּת אֲשֶׁר צִוָּה עָלָיו לְבַל יָחוּס.