וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִ֣ים כׇּל־טוּב֮ אֲשֶׁ֣ר לֹא־מִלֵּ֒אתָ֒ וּבֹרֹ֤ת חֲצוּבִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־חָצַ֔בְתָּ כְּרָמִ֥ים וְזֵיתִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לֹא־נָטָ֑עְתָּ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃

ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, וברת חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת, ואכלת ושבעת. רש״י מבאר ש״חצובים״ נאמר לפי שהוא מקום טרשים וסלעים, נופל בו לשון חציבה. הפסוק ממשיך את תיאור השפע שיקבלו ישראל בארץ: בתים מלאים, בורות חצובים וכרמים נטועים, כולם מוכנים בלא עמל. אבן עזרא מבאר ש״כל טוב״ בא בשורוק. הפסוק מדגיש עוד יותר את גודל החסד: לא רק ערים אלא גם בתים מלאים כל טוב, בורות מים וכרמים וזיתים, הכל מוכן. הביטוי ״ואכלת ושבעת״ מכין את האזהרה הבאה, שכן דווקא בעת השובע יש סכנת שכחת ה׳. הפסוק מבליט את גודל הברכה הצפויה לישראל בארץ, ובד בבד מרמז על הסכנה הרוחנית הטמונה בשפע: שהשובע עלול להוביל לשכחה, ולכן נדרשת זהירות מיוחדת.