וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹ֠עַ אֶת־ק֨וֹל יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ׃

ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדלה הזאת, אם יספים אנחנו לשמע את קול ה׳ אלהינו עוד ומתנו. הפסוק ממשיך את דברי העם: הם חוששים שאם ימשיכו לשמוע את קול ה׳ ישירות, האש הגדולה תכלה אותם וימותו. אונקלוס מתרגם את הפסוק כפשוטו. הפסוק מבטא את הפחד העמוק של העם מפני המשך החוויה הישירה של גילוי ה׳. אף שהתפעלו מן המעמד, הם חוששים שכוחם לא יעמוד בהמשך שמיעה כזו. הפסוק מנמק את בקשתם שמשה ישמש מתווך: לא מתוך זלזול בגילוי אלא מתוך יראה וחשש לחייהם. יש כאן ביטוי לגבול היכולת האנושית מול הגילוי האלוהי העצום, וההבנה שהעם זקוק למתווך כדי לקבל את דבר ה׳ בלא סכנה לחייו.