וַיְהִ֗י כְּשׇׁמְעֲכֶ֤ם אֶת־הַקּוֹל֙ מִתּ֣וֹךְ הַחֹ֔שֶׁךְ וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כׇּל־רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם׃

ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בער באש, ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם. הפסוק מתאר את תגובת העם לאחר ששמעו את קול ה׳ מתוך החושך וההר הבוער: ראשי השבטים והזקנים ניגשו אל משה. אונקלוס מתרגם את הפסוק כפשוטו. הפסוק מעביר את הסיפור מן הגילוי עצמו אל תגובת העם, המבועת מעוצמת המעמד. קרבת ראשי השבטים והזקנים אל משה מבטאת את הצורך של העם במתווך, מתוך פחד להמשיך ולשמוע ישירות. הפסוק מכין את המעבר לבקשת העם שמשה ישמש מתווך בינם לבין ה׳, שתבוא בפסוקים הבאים. יש כאן תיאור ריאלי של רגשות העם מול החוויה העצומה של גילוי ה׳, שהובילה אותם לפנות אל מנהיגם.