התחילו ללמודולא יסף. מְתַרְגְּמִינָן "וְלָא פָּסִיק" (וּלְפִי שֶׁמִּדַּת בָּשָׂר וָדָם אֵינָן יָכוֹלִין לְדַבֵּר כָּל דְּבְרֵיהֶם בִּנְשִׁימָה אַחַת וּמִדַּת הַקָּבָּ"ה אֵינוֹ כֵן - לֹא הָיָה פוֹסֵק, וּמִשֶּׁלֹּא הָיָה פוֹסֵק לֹא הָיָה מוֹסִיף) כִּי קוֹלוֹ חָזָק וְקַיָּם לְעוֹלָם (סנהדרין י"ז); דָּ"אַ - ולא יסף לֹא הוֹסִיף לְהֵרָאוֹת בְּאוֹתוֹ פֻּמְבִּי:
יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין מַלִיל יְיָ עִם כָּל קְהָלְכוֹן בְּטוּרָא מִגוֹ אֶשָׁתָא עֲנָנָא וַאֲמִיטְתָא קָל רַב וְלָא פְסַק וּכְתָבִנוּן עַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא וִיהָבִנָן לִי
את הדברים האלה. הטעם עשרת הדברים ולא הדבורים:
קול גדול. שלא שמעו כמוהו:
ולא יסף. כי זה היה פעם אחת והנה ביאר למה לא יסף והוא ויהי כשמעכם:
ולא יסף - שוב לא נוסף קול גדול כזה בעולם לפי פשוטו, כי כל יסף לשון תוספת - אם יוספים אנחנו. אבל - ספו תמו מן בלהות - מגזרת האף תספה צדיק עם רשע.
קול גדול ולא יסף כתרגומו ולא פסק כמו שדרשו רבותינו כל מ׳ יום שעמד משה בהר לא פסקו קולות מן ההר. ד״א לא הוסיף קולו לומר לכל ישראל יותר על עשרת הדברות דוגמא כי יסף מכאוב על מכאובי.
אֶת הַדְּבָרִים וְגוֹ׳. וְלֹא אָמַר ״כָּל״, כִּי יֵשׁ מֵהַדְּבָרִים הָאֲמוּרִים שֶׁלֹּא דִּבְּרָם ה׳, כְּגוֹן מַאֲמַר ״כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ״, גַּם מַאֲמַר ״וְזָכַרְתָּ״: