וְעֹ֥֤שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַֽאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י (מצותו) [מִצְוֺתָֽי]׃ {ס}

ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי. חזקוני מעיר שכתוב ״מצותו״ וקרי ״מצותי״. הפסוק משלים את הדיבור על עבודה זרה בצד החיובי: ה׳ עושה חסד לאלפי דורות לאוהביו ולשומרי מצוותיו. אונקלוס מתרגם ״ועבד טיבו לאלפי דרין לרחמי ולנטרי פקודי״. הפסוק מעמיד ניגוד בין העונש למי ששונא את ה׳ לבין החסד למי שאוהב אותו: אם פקידת העוון היא לדורות מעטים, החסד הוא לאלפי דורות. יש כאן הבלטה של מידת הרחמים העולה על מידת הדין: החסד רב ומתמשך הרבה יותר מן העונש. הפסוק מלמד שאהבת ה׳ ושמירת מצוותיו מביאות ברכה ארוכת טווח לדורות רבים, ומעודד את הנאמנות לה׳ מתוך הבטחת חסד גדול ורחב.