דְּבָרִים ד׳ · ב׳

לא תספו. כְּגוֹן חָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת בַּתְּפִלִּין, חֲמֵשֶׁת מִינִין בַּלּוּלָב, וְחָמֵשׁ צִיצִיּוֹת, וְכֵן "לֹא תִגְרְעוּ" (ע' ספרי פ' ראה):

לָא תוֹסְפוּן עַל פִּתְגָמָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן וְלָא תִמְנְעוּן מִנֵהּ לְמִטַר יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן

לא תוספו. מדעתכם ותחשבו כי היא עבודה לשם ג״‎כ לא תגרעו ואשר אמרתי למען תחיו אין צורך לעדים כי עיניכם הרואות:

לא תספו על הדבר שע״‎י שהוספתם על דברי שהזהרתי ראה נתן ה׳‎ לפניך את הארץ עלה רש והוספתם ואמרתם נשלחה אנשים לפנינו התוספת גרמה לאבותיכם שפגריהם מתו במדבר.

ולא תגרעו ממנו אני אמרתי לא תעלו ואתם גרעתם מצותי ויצא העמלקי והכנעני ויכום ויכתום. מעתה קחו מצותי בלי תוספת וגירוע. ד״‎א לא תספו על הדבר וגו׳‎ תשובה למיני ישראל שפקרו על התלמוד ואמרו איך הוסיפו חכמי ישראל כמה דברים בתלמוד שאינה בתורה הרי כתיב לא תספו על הדבר, ולא תגרעו ממנו ימחו ההוספות מספר חיים. הרי תשובה לדבריהם שהרי לשון זה אינו רק בשני מקומות בתורה ואינו רק גבי אלקות ויראה. כלומר אין לך להוסיף ליראה על יראת הקב״‎ה יראה אחרת ולא לגרוע מיראתו. כאן בפ׳‎ ואתחנן כתיב לא תספו על הדבר וכתיב לאלתר עינכם הרואות את אשר עשה ה׳‎ בבעל פעור וגו'. ובפ׳‎ ראה כתיב לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו וכתיב לעיל בסמוך כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם. אבל במצות דעלמא לא הזהיר הקב״‎ה שלא להוסיף כדי לעשות סייג וגדר לתורה.

לֹא תוֹסִיפוּ עַל הַדָּבָר וְגוֹ׳. בִּשְׁלָמָא ״לֹא תוֹסִיפוּ״ שַׁפִּיר קָאָמַר, כִּי סָלְקָא דַּעְתָּךְ שֶׁיֵּשׁ בִּכְלָל מָאתַיִם מָנֶה, אֲבָל ״לֹא תִגְרְעוּ״ לָמָּה לִי? כִּי הַגּוֹרֵעַ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה׳ כְּבָר הוּא מְצֻוֶּה וְעוֹמֵד שֶׁלֹּא לִגְרֹעַ אֲפִלּוּ אַחַת מִכָּל הַמִּצְוֹת, וּבְחִבּוּרֵנוּ עוֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מַאֲמָר שפ״ה פֵּרַשְׁנוּ שֶׁ״לֹּא תִגְרְעוּ״ אֵינוֹ צִוּוּי אֶלָּא פֵּרוּשׁוֹ דּוּגְמַת שֶׁאָמְרוּ רז״ל (ברכות כט:): לֹא תִרְוֵי וְלֹא תֶחֱטָא, כִּי לֹא תֶחֱטָא אֵינוֹ צִוּוּי, כִּי פָּשׁוּט הוּא, אֶלָּא פֵּרוּשׁוֹ לֹא תִרְוֵי כְּדֵי שֶׁלֹּא תֶחֱטָא, כָּךְ פֵּרוּשׁ ״לֹא תוֹסִיפוּ״ וְאָז מִמֵּילָא ״לֹא תִגְרְעוּ״, הָא כָּל הַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ, כִּי מַאן דְּעָבֵיד הָא נָפִיל בְּהָא. וְהוּא כְּמוֹ נְתִינַת טַעַם עַל ״לֹא תוֹסִיפוּ״, וְשָׁם הֶאֱרַכְנוּ. וְאוּלַי סָמַךְ עִנְיָן זֶה לְכָאן כִּי זֶהוּ מֵעֵין חֶטְאוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, כִּי הוּא הוֹסִיף בְּהַכָּאַת הַסֶּלַע, וּבְהוֹסָפָה בָּא לִידֵי גֵּרָעוֹן בֶּאֱמוּנָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים״, מַהוּ ״וְעַתָּה״, וְכִי קֹדֶם זֶה לֹא הָיָה לָהֶם לִשְׁמֹעַ אֶל הַחֻקִּים? אֶלָּא ״וְעַתָּה״ קָאֵי עַל גְּמַר גְּזֵרָתוֹ שֶׁהִזְכִּיר לִפְנֵי זֶה, וְהִמְשִׁיךְ הַסִּפּוּר אֶל מַאֲמַר ״לֹא תוֹסִיפוּ״.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁסִּפּוּר ״לֹא תוֹסִיפוּ״ נִמְשָׁךְ אֶל עִנְיַן פְּעוֹר, שֶׁכָּל חָסִיד שׁוֹטֶה סוֹבֵר שֶׁמִּצְוָה קָעָבֵיד לְבַזּוֹתוֹ וְעוֹבֵר עַל ״לֹא תוֹסִיפוּ״, וְסוֹף שֶׁבָּאוּ לִידֵי גֵּרָעוֹן, כִּי הִשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וְקָאֵי עַל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר״, וְעַל זֶה אָמַר כְּמֵבִיא מוֹפֵת עַל זֶה וְאָמַר: ״עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ בְּבַעַל פְּעוֹר״ בָּעוֹבֵד לִפְעוֹר, כִּי הוּא בַּעַל לְאוֹתָהּ עֲבוֹדָה.