וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מָלֵא֙ ר֣וּחַ חׇכְמָ֔ה כִּֽי־סָמַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָדָ֖יו עָלָ֑יו וַיִּשְׁמְע֨וּ אֵלָ֤יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ וַֽיַּעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃

״ויהושֻע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו, וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה׳ את משה״. אבן עזרא מבאר ש״מלא רוח חכמה״ היא רוח ה׳, והעד שסמך משה את ידיו עליו, כי לא נמצא כמותו בישראל שיישען עליו; ו״ויעשו כאשר צוה ה׳״ - שישמעו אל יהושע. הפסוק מתאר את המעבר להנהגת יהושע: הוא התמלא רוח חכמה מכוח סמיכת ידי משה, והעם קיבל את מרותו. סמיכת הידיים היתה טקס העברת ההנהגה: משה האציל מכבודו ומרוחו על יהושע, וכך זכה יהושע ברוח חכמה אלוקית. קבלת העם את יהושע מבטאת את המשכיות ההנהגה: אף שמשה איננו, העם ממשיך בדרך התורה תחת מנהיגו החדש. הפסוק מבטיח את יציבות העם: המנהיג הגדול הסתלק, אך רוחו וסמכותו עברו ליורשו הראוי, ובכך נשמרת נאמנות העם לה׳ ולמצוותיו.