דְּבָרִים ל״ד · ז׳

״ומשה בן מאה ועשרים שנה במֹתו, לא כהתה עינו ולא נס לחֹה״. רש״י מבאר ש״לא כהתה עינו״ - אף משמת, ו״לא נס לחה״ - הלחלוחית שבו, שלא שלט בו ריקבון ולא נהפך תואר פניו. אבן עזרא מבאר ש״לחה״ מגזרת ״לח״, כי היבשות תתגבר על הזקן, ו״נס״ הפך ״מתח״. הפסוק מדגיש את כוחו יוצא הדופן של משה בעת מותו: בן מאה ועשרים שנה, ועדיין עינו לא כהתה ולחלוחית חיוניותו לא סרה. משה נותר מלא כוח וחיות עד רגעו האחרון, בלא סימני זקנה או חולשה. הדבר מבטא את קדושתו ואת ייחודו: אף שהגיע לגיל מופלג, שמר על מלוא כוחו הגופני והרוחני. לפי רש״י, אף לאחר מותו נשמר תואר פניו ולא שלט בו ריקבון - עדות נוספת למעלתו המיוחדת של משה כאיש האלהים.