דְּבָרִים ל״ג · כ״ד

ברוך מבנים אשר. רָאִיתִי בְסִפְרֵי - אֵין לְךָ בְכָל הַשְּׁבָטִים שֶׁנִּתְבָּרֵךְ בְּבָנִים כְּאָשֵׁר, וְאֵינִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד:

יהי רצוי אחיו. שֶׁהָיָה מִתְרַצֶּה לְאֶחָיו בְּשֶׁמֶן אַנְפִּיקִינוֹן וּבְקַפְּלָאוֹת, וְהֵם מְרַצִּין לוֹ בִּתְבוּאָה. דָּ"אַ - יהי רצוי אחיו שֶׁהָיוּ בְנוֹתָיו נָאוֹת, וְהוּא שֶׁנֶּאֱמַר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (דבהי"א ז') "הוּא אֲבִי בִרְזָיִת", שֶׁהָיוּ בְנוֹתָיו נְשׂוּאוֹת לְכֹהֲנִים גְּדוֹלִים וּמְלָכִים הַנִּמְשָׁחִים בְּשֶׁמֶן זַיִת:

וטבל בשמן רגלו. שֶׁהָיְתָה אַרְצוֹ מוֹשֶׁכֶת שֶׁמֶן כְּמַעְיָן, וּמַעֲשֶׂה שֶׁנִּצְטָרְכוּ אַנְשֵׁי לוּדְקִיָּא לְשֶׁמֶן, מִנּוּ לָהֶם פּוּלְמוּסְטוּס אֶחָד, וכוּ' כִדְאִיתָא בִמְנָחוֹת (דף פ"ה):

וּלְאָשֵׁר אֲמַר בְּרִיךְ מִבִּרְכַּת בְּנַיָא אָשֵׁר יְהֵי רַעֲוָא לְאַחוֹהִי וְיִתְרַבֵּי בְּתַפְנוּקֵי מַלְכִין

רצוי. כמו אהוב:

וטובל בשמן רגל. מרוב השמן כטעם כבס ביין לבושו וכן אמר יעקב שמנה לחמו:

ברוך מבנים אשר, ברוך מפי שאר בנים יהי אשר וסוף הפסוק מוכיח.

יהי רצוי אחיו כולם מברכים אותו ולמה וטבל בשמן רגלו שארצו מושכת שמן כמעין וכל אחיו ונשותיהן סכין אותו ומתענגים בו ומברכים אותו.

ברוך מבנים אשר פרש״‎י אין בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר. כלומר שהגדיל חשבונו כל כך האחרון מן הראשון ואע״‎פ שגם מנשה נתרבה כל כך ההוא בבניו של יעקב קאמר.

יהי רצוי אחיו כשעשה ראובן אותו מעשה הלך אשר וספר המעשה לאחיו ונזפוהו אמרו כך אתה מוציא דבה על אחינו הגדול ונדוהו לאשר בא משה והתיר נדויו. כשם שהיו אומרים למנודה ארור כך אומרים למתירו ברוך ולפי שמנודה היה אסור בתשמיש המטה אמר מבנים. ולפי שרחקוהו אחיו אמר יהי רצוי אחיו שיקרבוהו, ולפי שמנודה היה אסור בסיכה ברכו וטבל בשמן רגלו. ולפי שמנודה אסור בנעילת הסנדל ברכו ברזל ונחשת מנעלך, מנעלך יהיו מברזל ומפתחותיך מנחושת דרך עושר ובהם תנעול ענינך אבל לא דרך דלות לנעול הפתחים ביתדות של עץ.

וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר. לְפִי שֶׁבְּלֵדָתוֹ כְּתִיב (בראשית ל יג): ״בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת״, עַל כֵּן הוֹסִיף לוֹמַר שֶׁגַּם מִבָּנִים יִהְיֶה מְבֹרָךְ וּמְאֻשָּׁר, כִּי גַּם בֵּן גַּם בַּת כֻּלָּם יְאַשְּׁרוּהוּ וִיבָרְכוּהוּ.

וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ. רֶמֶז לְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין כד:): שֶׁמֶן שֶׁסָּכְתָה לִי אִמִּי בְּיַלְדוּתִי הוּא שֶׁעָמַד לִי בְּזִקְנוּתִי, עַל כֵּן אָמַר כָּאן: ״וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ״, וְעַל יְדֵי הַשֶּׁמֶן יִהְיֶה חָזָק וּבָרִיא אוּלָם בִּימֵי הַזִּקְנָה כְּמוֹ בְּיַלְדוּתוֹ, זֶהוּ שֶׁאָמַר: ״וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ״. וּלְדַעַת הָאוֹמְרִים שֶׁאָשֵׁר נִתְבָּרֵךְ בְּבָנִים הַרְבֵּה עַל יְדֵי שֶׁקִּיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה בְּבַחֲרוּתוֹ וּבְזִקְנוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יא ו): ״בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב״ וְגוֹ׳, זֶהוּ שֶׁאָמַר ״וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ״, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שֶׁבָּא לְהַשְׁווֹת יְמֵי הַזִּקְנָה לִימֵי הַנְּעוּרִים.

בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר וְגוֹ׳. פֵּרַשְׁתִּי בְּפָרָשַׁת נָשֹׂא בְּפָסוּק ״נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר״ וְגוֹ׳ (במדבר ז:עב).