דְּבָרִים ל״א · י״ח

וְאָנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עַ֥ל כׇּל־הָרָעָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כִּ֣י פָנָ֔ה אֶל־אֱלֹהִ֖ים אֲחֵרִֽים׃

במילים פשוטות

ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלוהים אחרים. אבן עזרא מבאר את כפל הלשון ״הסתר אסתיר״: שאם יקראו אלי לא אענם, והמשל כאדם שלא ייראה ולא ידע מה ייעשה, וכן דרך הלשון לדבר בכפל. הוא מסביר ש״כי פנה״ היא הרעה הגדולה שאין למעלה ממנה. אור החיים מקשה מדוע יסתיר ה׳ פניו אחרי שהעם התוודה על חטאו ואמר ״הלא על כי אין אלוהי בקרבי״, ומבאר שהכתוב מבחין בין ההסתרה שכבר עברה לבין העתידה לבוא. חומרת הפנייה לעבודה זרה היא שורש ההסתרה.
מבוסס על אבן עזרא, אור החיים · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲנָא סַלָקָא אֶסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן בְּיוֹמָא הַהוּא עַל כָּל בִּישָׁא דִי עֲבָדוּ אֲרֵי אִתְפְּנִיוּ לְטַעֲוַת עַמְמַיָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

וטעם הסתר אסתיר. שאם יקראו אלי לא אענם והמשל כאדם שלא ירא' ולא ידע מה יעש'. וכן מנהג לשון לדבר בכפל ובעלי הדקדוק יבינו זה:

כי פנה. היא הרעה הגדול' כאשר פירשתי שאין למעלה ממנה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר. קָשֶׁה לָמָּה יַסְתִּיר פָּנָיו אַחֲרֵי שֶׁהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְאָמְרוּ ״הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי״, וְאִם נוֹתֵן הַכָּתוּב טַעַם לְמַה שֶׁעָבַר עַד עַתָּה שֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו מֵהֶם, זֶה אֵינוֹ צָרִיךְ לְאָמְרוֹ, כִּי רוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַטַּעַם שֶׁהִסְתִּיר הוּא לְפִי שֶׁזָּנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכָר כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְמַעְלָה. עוֹד יֵשׁ לְהָעִיר בַּפָּסוּק לָמָּה כָּפַל ״הַסְתֵּר אַסְתִּיר״. עוֹד צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה הֶאֱרִיךְ לָשׁוֹן לוֹמַר ״עַל כָּל הָרָעָה״ וְחָזַר לְפָרֵשׁ ״כִּי פָנָה״.

אָכֵן הַכָּתוּב בָּא לָתֵת טַעַם לְהַסְתָּרַת פָּנִים, כִּי יֹאמַר הָאוֹמֵר חָס וְשָׁלוֹם שֶׁה׳ לֹא שָׁפַט בְּצֶדֶק חָס וְשָׁלוֹם מִשְׁפָּט זֶה, כִּי אָמַר הַנָּבִיא (ישעיה כז,ח) ״בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ״ וְגוֹ׳, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה ח:) בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ, וְהוּא יִשְׁפּוֹט בְּצֶדֶק אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל.

וְהִנֵּה בְּהַסְתָּרַת פְּנֵי ה׳ מֵהֶם, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיִּהְיוּ נִפְרָעִים עַל חַטָּאתָם יוֹתֵר מִשִּׁעוּר הָרָאוּי לָהֶם לְפִי עָנְשָׁם, כִּי אֵין הַשּׁוֹפֵט חָפֵץ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר יָבֹא עֲלֵיהֶם מֵהַצָּרוֹת וְהָרָעוֹת, וְאֵין זֶה מִשְׁפַּט צֶדֶק חָס וְשָׁלוֹם, וְאוּלַי כִּי זֶה כָּלוּל בְּמַאֲמַר שֶׁאוֹמְרִים ״הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי״ וְגוֹ׳:

וּבָא הַכָּתוּב לְהָשִׁיב תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, וְאָמַר ״וְאָנֹכִי הַסְתֵּר״, פֵּרוּשׁ, הַסְתָּרָה זוֹ יֵשׁ לִי בַּדִּין שֶׁאַסְתִּיר פָּנַי מֵהֶם, וְלָזֶה כָּפַל ״הַסְתֵּר אַסְתִּיר בַּיּוֹם הַהוּא״, פֵּרוּשׁ, בַּיּוֹם שֶׁזָּנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכָר. וְאָמַר הַטַּעַם ״עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר״ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי ראה יא,כה; חולין ה.) כָּל הַמּוֹדֶה בַּעֲבוֹדָה זָרָה כְּכוֹפֵר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְהוּא אָמְרוֹ שֶׁטַּעַם הַהַסְתָּרָה הוּא ״עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה״, וּמַה הוּא - ״כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים״. וּמֵעַתָּה הֲגַם שֶׁיָּבוֹאוּ עָלָיו כָּל הַצָּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם מֵחֲמַת הַסְתָּרַת פָּנִים, רָאוּי הוּא לָזֶה כְּשֵׁם שֶׁהוּא עָשָׂה כָּל הָרָעָה, יָבוֹאוּ עָלָיו כָּל הַצָּרוֹת, וְכָךְ שׁוּרַת הַדִּין נוֹתֶנֶת.

וְדַע כִּי אֵין צָרָה וְאֵין רָעָה בָּעוֹלָם שֶׁאֵינָהּ כְּנֶגֶד עֲבֵרָה אַחַת, כִּי ה׳ יָסַד יִסּוּרִין כְּנֶגֶד כָּל הַחֲטָאִים, כְּדֶרֶךְ שֶׁקָּבַע שָׂכָר כְּנֶגֶד כָּל מַעֲשֶׂה הַטּוֹב, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן אָדָם שֶׁעָבַר עַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, אוֹ עַל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁשְּׁקוּלָה כְּכָל הַתּוֹרָה, עֹנֶשׁ הוּא לָבֹא עָלָיו כָּל עָנֳשִׁין שֶׁבָּעוֹלָם, וְלָזֶה הִסְתִּיר ה׳ פָּנָיו מֵהֶם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל