דְּבָרִים ל״א · ט״ז

נכר הארץ. גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא אַתְּ שָׁכֵב עִם אֲבָהָתָךְ וִיקוּם עַמָא הָדֵין וְיִטְּעֵי בָּתַר טַעֲוַת עַמְמֵי אַרְעָא דִי הוּא עַל תַּמָן בֵּינֵיהוֹן וְיִשְׁבְּקוּן דַחַלְתִּי וְיַשְׁנוּן יָת קְיָמִי דִי גְזָרִית עִמְהוֹן

וקם העם הזה. לא יתכן היותו דבק עם אשר לפניו כי מה טעם העם הזה וזנה:

וטעם וזנה. לצאת במחשבתו מתחת רשותו:

אחרי אלהי נכר הארץ. ידענו כי השם אחד והשנוי יבוא מהמקבלים והשם לא ישנה מעשיו כי כולם בחכמה. ומעבודת השם לשמור כח הקבול כפי המקום על כן כתוב את משפט אלהי הארץ על כן אמר יעקב הסירו את אלהי הנכר והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר. והמשכיל יבין:

וטעם בקרבו. שב אל נכר כאילו אמר וזנה אחרי אלהי עם נכר שהם אלהי הארץ. והקרוב כי בקרבו שב אל הארץ כי נמצא לשון זכר כמו ולא נשא אותם הארץ. נעתם הארץ:

אשר הוא בא שמה בקרבו בקרב הארץ, לשון זכר כמו ולא נשא אותם הארץ. נעתם ארץ.

הִנְּךָ שׁוֹכֵב עִם אֲבוֹתֶיךָ וְקָם הָעָם וְגוֹ׳. רז״ל (סנהדרין צ:) לָמְדוּ מִכָּאן סֶמֶךְ לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנְּךָ שׁוֹכֵב עִם אֲבוֹתֶיךָ וְקָם״. וְלִמּוּד זֶה תָּמוּהַ מְאֹד, כִּי מִי לֹא יֵדַע בְּכָל אֵלֶּה שֶׁמַּאֲמַר ״וְקָם״ סָמוּךְ אֶל ״הָעָם וְזָנָה״. וְנִרְאֶה לִי שֶׁדָּרְשׁוּ מִן יִתּוּר מִלַּת ״וְקָם״, כִּי הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״וְזָנָה הָעָם״, מַהוּ ״וְקָם״? אֶלָּא כָּךְ פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁלְּשׁוֹן ״וְקָם״ הוּא מִלְּשׁוֹן ״כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ״ (דברים כג כו), וּכְשֵׁם שֶׁכָּל תַּלְמִיד הָאוֹמֵר הֲלָכָה בְּשֵׁם רַבּוֹ שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר (עיין יבמות צז.), כָּךְ בִּזְמַן שֶׁהַתַּלְמִיד מַקְדִּיחַ תַּבְשִׁילוֹ בָּרַבִּים אֵין לְרַבּוֹ מְנוּחָה בַּקֶּבֶר, כִּי הָיָה לוֹ לְהַזְהִיר אַזְהָרָה אַחַר אַזְהָרָה אֶת תַּלְמִידוֹ שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי חֵטְא, וְאִם לֹא לִמְּדוֹ כָּרָאוּי, יֹאמְרוּ: אוֹי לְרַבּוֹ שֶׁל זֶה שֶׁכָּךְ לִמְּדוֹ. וּבָזֶה דּוֹמֶה כְּאִלּוּ הַתַּלְמִיד הַחוֹטֵא קָם עַל רַבּוֹ כְּאוֹיֵב וְאוֹרֵב, וּמְבַטְּלוֹ מִמְּנוּחָתוֹ בַּקֶּבֶר. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנְּךָ שׁוֹכֵב עִם אֲבוֹתֶיךָ״, בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה בַּקֶּבֶר, אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע, וּפִתְאוֹם יָקוּמוּ עָלֶיךָ אוֹרְבִים עֲדַת מְרֵעִים, כִּי עַל יְדֵי קִלְקוּל מַעֲשֵׂיהֶם הֲרֵי הֵם קָמִים עָלֶיךָ. לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה״ וְגוֹ׳, כִּי עַל יְדֵי שֶׁיִּזְנוּ אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה הֲרֵי הֵם קָמִים עָלֶיךָ. וְאִם כֵּן מִכָּאן רְאָיָה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, שֶׁאִם לֹא יִחְיוּ הַמֵּתִים, אִם כֵּן הַגּוּף בַּקֶּבֶר כְּאֶבֶן דּוּמָם, לֹא חֹלֶה וְלֹא מַרְגִּישׁ וְיִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה אַחֲרֵי מוֹתוֹ, וְאֵיךְ אָמַר שֶׁעַל יְדֵי שֶׁיִּזְנוּ אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה יָקוּמוּ עָלָיו? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁיֵּשׁ תְּחִיַּת הַמֵּתִים, וְגוּף הַשְּׁלֵמִים עוֹדֶנּוּ בְּאִבּוֹ לֹא נִקְטַף מִכֹּל וָכֹל, וְיוֹדֵעַ וּמַרְגִּישׁ כָּל הַנַּעֲשֶׂה, עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָחוּשׁ פֶּן יָקוּמוּ עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁיִּזְנוּ אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה. לְפִיכָךְ אַתָּה צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְהַזְהִירָם אַזְהָרָה אַחַר אַזְהָרָה. וּפֵרוּשׁ זֶה מוּכְרָח הֵן מִצַּד יִתּוּר לְשׁוֹן ״וְקָם״ הֵן מִצַּד אָמְרוֹ ״הִנְּךָ שׁוֹכֵב עִם אֲבוֹתֶיךָ״, כִּי הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״הִנְּךָ מֵת״, אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַזְהִירוֹ שֶׁיִּשְׁכַּב עִם אֲבוֹתָיו בְּהַשְׁקֵט עַל יְדֵי שֶׁיַּזְהִירֵם עוֹד עַל עֲבוֹדָה זָרָה.

וְקָם הָעָם הַזֶּה וְגוֹ׳. קָשֶׁה, וְכִי קִימָה הִיא לוֹ, וַהֲלֹא יְרִידָה וְהַשְׁפָּלָה הִיא לוֹ הַזּוֹנֶה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכָר? וְאוּלַי שֶׁיְּכַוֵּן לוֹמַר עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (דברים לב:טו) ״וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט״, וְהוּא אָמְרוֹ ״וְקָם הָעָם״, פֵּרוּשׁ, הָיְתָה לוֹ קִימָה בָּעוֹלָם בִּירֻשַּׁת הָאָרֶץ, וְעֹשֶׁר וְכָבוֹד, וַיִּשְׁמַן, וּמִזֶּה יָצָא לוֹ שֶׁיִּבְעַט וְזָנָה אַחֲרֵי וְגוֹ׳. וְכֵן אָמַר בְּסָמוּךְ (דברים לא:יט) ״כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְגוֹ׳ כִּי אֲבִיאֶנּוּ וְגוֹ׳ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ וְגוֹ׳, הֲרֵי שֶׁהִקְדִּים שָׂבַע וְדָשֵׁן לְ״וּפָנָה״, כְּמוֹ כֵן בְּמַה שֶׁלְּפָנֵינוּ הִקְדִּים לוֹמַר ״וְקָם״ וְאַחַר כָּךְ ״וְזָנָה״.

עוֹד יִרְצֶה, כִּי לֹא הַדּוֹר הַהוּא עַצְמוֹ יִזְנֶה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר, אֶלָּא הַדּוֹר שֶׁיָּקוּם מִמֶּנּוּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּסֵפֶר שׁוֹפְטִים (ב:ח-יב): ״וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ וְגוֹ׳, וְגַם כָּל הַדּוֹר הַהוּא נֶאֶסְפוּ אֶל אֲבוֹתָיו וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר וְגוֹ׳ וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה׳ וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְגוֹ׳ מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם״, וְהוּא אָמְרוֹ ״וְקָם וְגוֹ׳ וְזָנָה וְגוֹ׳ אֲשֶׁר הוּא בָּא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ״.