וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן קָרְב֣וּ יָמֶ֘יךָ֮ לָמוּת֒ קְרָ֣א אֶת־יְהוֹשֻׁ֗עַ וְהִֽתְיַצְּב֛וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ וַיֵּ֤לֶךְ מֹשֶׁה֙ וִיהוֹשֻׁ֔עַ וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

ואצונו. וַאֲזָרְזֶנּוּ:

וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא קְרִיבוּ יוֹמָיךְ לִמְמַת קְרָא יָת יְהוֹשֻׁעַ וְאִתְעֲתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וֶאֱפַקְדִנֵהּ וַאֲזַל מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְאִתְעַתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא

קרבו ימיך למות. כי לכל א' יש לו עתים קצובות וכבר פירשתי זה:

וילך משה. ממחנה ישראל כי שם היה ובא אל מחנה השכינה:

הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת. בְּרַבָּתִי (טו) מַסִּיק: אָמַר מֹשֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּהֵן קִלַּסְתִּיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י יד): ״הֵן לַה׳ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם״ וְגוֹ׳, וּבְהֵן אַתָּה קוֹנֵס עָלַי מִיתָה? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זְכֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ: ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״ (שמות ד א). וּמִדְרָשׁ זֶה צָרִיךְ בֵּאוּר, וְכִי נִקְנַס עָלָיו מִיתָה בַּעֲבוּר שֶׁאָמַר ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״?

וְנִרְאֶה לִי שֶׁאֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר שֶׁמַּה שֶּׁאָמַר: ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״ גָּרַם לוֹ שֶׁנִּקְנְסָה עָלָיו מִיתָה, כִּי מֵאַחַר שֶׁהֵעִיד מֹשֶׁה עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם בָּנִים לֹא אֵמוּן בָּם, אִם כֵּן הָיָה לוֹ לְדַבֵּר אֶל הַסֶּלַע כְּדֵי לְחַזֵּק יָדַיִם רָפוֹת בֶּאֱמוּנָה, כִּי אִלּוּ לֹא אָמַר מֹשֶׁה ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״ הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁהָיוּ מֻחְזָקִים בְּעֵינֵי מֹשֶׁה בְּמַאֲמִינִים, וּמֵאַחַר שֶׁהֵם חֲזָקִים בָּאֱמוּנָה אֵין חִלּוּק אִם יְדַבֵּר אֶל הַסֶּלַע אוֹ יַכֶּה בּוֹ, כִּי עִקַּר טַעַם ״וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע״ הוּא כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ קַל וָחֹמֶר מִן הַסֶּלַע כוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ יב): ״יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי״, ״אֲמַנְתֶּם״ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״הֶאֱמַנְתֶּם״ לְשׁוֹן מַפְעִיל יוֹצֵא לִשְׁנַיִם, שֶׁלֹּא גְּרַמְתֶּם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּאֲמִינוּ בִּי עַל יְדֵי הַסֶּלַע כִּי יִלְמְדוּ מִמֶּנּוּ קַל וָחֹמֶר. וְאִם הָיָה מֹשֶׁה מַחֲזִיקָם בְּחֶזְקַת מַאֲמִינִים, לֹא הָיְתָה אַשְׁמָתוֹ גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לִקְנוֹס מִיתָה, אֲבָל מֵאַחַר שֶׁאָמַר: ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״, הֲרֵי הֶחֱזִיקָם בְּחֶזְקַת בִּלְתִּי מַאֲמִינִים, וְהָיוּ צְרִיכִין חִזּוּק בָּאֱמוּנָה, הִנֵּה עַל יְדֵי זֶה גָּדְלָה אַשְׁמָתוֹ מְאֹד מַה שֶּׁלֹּא דִבֵּר אֶל הַסֶּלַע לְחַזֵּק בִּרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת בָּאֱמוּנָה. לָכֵן נֶאֱמַר: ״הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת״, אוֹתוֹ ״הֵן״ שֶׁאָמַרְתָּ: ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״, גָּרַם שֶׁקָּרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת.

דָּבָר אַחֵר, לְפִי שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת צז.) הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ, מְנָא לָן, מִמֹּשֶׁה, שֶׁאָמַר: ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״ כוּ׳, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: אַתָּה אֵין סוֹפְךָ לְהַאֲמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי״. וְאַף עַל פִּי שֶׁפְּשׁוּטוֹ הוּא שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, מִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה בְּעֵינַי יוֹתֵר נָכוֹן לְפָרֵשׁ שֶׁכָּל הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ, רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁיִּלְקֶה בְּגוּפוֹ - בְּאוֹתוֹ חֲשָׁד שֶׁחָשַׁד בּוֹ זוּלָתוֹ יִהְיֶה הוּא נֶחְשָׁד בּוֹ, כִּי כָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל (קידושין ע.), וְזֶהוּ בְּעֶצֶם עִנְיַן לוֹקֶה בְּגוּפוֹ, וּרְאָיָה מִמֹּשֶׁה שֶׁאָמַר ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ״, וּלְסוֹף לָקָה בְּגוּפוֹ בְּאוֹתוֹ חֲשָׁד עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי״, כִּי לְמִדְרָשׁ זֶה קָאֵי ״לֹא הֶאֱמַנְתֶּם״ עַל מֹשֶׁה, אִם כֵּן אוֹתוֹ ״הֵן״ קֵרַב קִצּוֹ, כִּי מֵאַחַר שֶׁאָמַר: ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״, גָּרַם רָעָה לְעַצְמוֹ שֶׁנִּכְשַׁל בְּמַה שֶׁנֶּאֱמַר ״יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי״, וְעַל יְדֵי זֶה נִקְנְסָה עָלָיו מִיתָה. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת״.

הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ וְגוֹ׳. טַעַם אָמְרוֹ ״הֵן״, לְהַצְדִּיק מַאֲמַר מֹשֶׁה שֶׁאָמַר ״בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם״, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה יג:) ״הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי״ וְכוּ׳, עַד כָּאן. וּבָא דְבַר ה׳ אֵלָיו, וְאָמַר ״הֵן״ כִּדְבָרֶיךָ קָרְבוּ יָמֶיךָ. וְאָמְרוֹ ״קָרְבוּ יָמֶיךָ״ וְלֹא אָמַר ״קָרַב יוֹמְךָ״, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (בראשית מז:כט) ״וַיִּקְרְבוּ יְמֵי״ וְגוֹ׳ וּפֵרַשְׁנוּהוּ שָׁם:

עוֹד יִרְצֶה בְּאָמְרוֹ ״הֵן קָרְבוּ״ וְגוֹ׳ עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, הִנֵּה הַיָּמִים שֶׁלְּךָ קָרְבוּ אֶצְלְךָ, וְהַיָּמִים הֵם חֶלְקֵי הַנְּשָׁמָה הַמִּתְקָרְבִים בְּסוֹד ״תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן״ (תהלים קד,כט), וּכְמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ שָׁם בְּפָרָשַׁת וַיְחִי, וְהוֹדִיעוֹ כִּי טַעַם קִרְבַת חֶלְקֵי הַנְּשָׁמָה הַנִּקְרָאִים יָמִים הוּא לָמוּת.

וְהִתְיַצְּבוּ וְגוֹ׳. כָּאן צִוָּה שֶׁיִּתְנַהֵג יְהוֹשֻׁעַ בִּשְׂרָרָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְהוּא אָמְרוֹ ״וְהִתְיַצְּבוּ״ לְשׁוֹן מִנּוּי וּשְׂרָרָה שְׁנֵיהֶם בְּהַשְׁוָאָה, עַל דֶּרֶךְ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בְּפָרָשַׁת אַתֶּם נִצָּבִים (דברים כט:ט). וְאָמְרוֹ ״וַאֲצַוֶּנּוּ״, לְשׁוֹן מַלְכוּת, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (שמואל א יג:יד) ״וַיְצַוֵּהוּ ה׳ לְנָגִיד״, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״כִּי אַתָּה תָּבִיא״ (דברים לא:כג), וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין ח.) טוֹל מַקֵּל וְהַךְ עַל קָדְקֳדָם.