וְאִם־יִפְנֶ֥ה לְבָבְךָ֖ וְלֹ֣א תִשְׁמָ֑ע וְנִדַּחְתָּ֗ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֛יתָ לֵאלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים וַעֲבַדְתָּֽם׃

״ואם יפנה לבבך ולא תשמע, ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם״. רש״י מבאר ש״ואם יפנה לבבך״ הרי הרע - זו דרך הרע והמוות. אבן עזרא מבאר ש״ואם יפנה לבבך״ - כי הלב הוא העיקר, ו״ונדחת״ פירשתיו במקום אחר. הפסוק מציג את דרך הרע, הניגוד לפסוק הקודם: אם יפנה הלב מה׳ ולא ישמע העם בקולו, אלא יידח לעבודת אלהים אחרים. הרעיון: הרע מתחיל בלב - בפניית הלב מה׳, ומשם מוליך אל עבודה זרה. אבן עזרא מדגיש שהלב הוא העיקר: הפנייה הפנימית מה׳ היא שורש ההידרדרות. משה מציב בבירור את החלופה השלילית: כשם שדרך הטוב מתחילה באהבת ה׳ בלב, דרך הרע מתחילה בפניית הלב ממנו. הבחירה בין השתיים היא בחירה של הלב, שממנה נובעים המעשים - לטוב או לרע.