עַ֠ד אֲשֶׁר־יָנִ֨יחַ יְהֹוָ֥ה ׀ לַֽאֲחֵיכֶם֮ כָּכֶם֒ וְיָרְשׁ֣וּ גַם־הֵ֔ם אֶת־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ לִֽירֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם׃

משה מסביר לבני ראובן וגד עד מתי תימשך חובתם: עד שיניח ה׳ לאחיהם כמו להם, ויירשו גם הם את הארץ שה׳ נותן להם בעבר הירדן המערבי, ורק אז ישובו איש לירושתו שנתן להם משה. הפסוק מגדיר את גבול ההתחייבות: השבטים חייבים להישאר עם העם עד שכל ישראל יירשו וינוחו בארצם. אונקלוס מתרגם את הפסוק כפשוטו. יש כאן איזון בין הזכות שקיבלו השבטים להתנחל מוקדם בעבר הירדן לבין חובתם כלפי כלל ישראל, שרק לאחר מילויה יוכלו לחזור ולהתיישב בנחלתם במנוחה.