וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֛ם אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לֹֽא־בָל֤וּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם֙ מֵעֲלֵיכֶ֔ם וְנַעַלְךָ֥ לֹֽא־בָלְתָ֖ה מֵעַ֥ל רַגְלֶֽךָ׃

״ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר, לא בלו שלמתיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך״. אבן עזרא מפנה לפירושו במקום אחר על ״לא בלו״, ומוסיף שמכת סיחון ועוג היתה קרובה בזמן, ועל כן חייבים ישראל לשמור את הברית. הפסוק מזכיר לישראל את נס ההשגחה במדבר: במשך ארבעים שנה לא נשחקו בגדיהם ולא בלו נעליהם. זה נס מתמשך של דאגה אלוקית לצורכיהם היומיומיים. הזכרת הנס הזה, לצד נסי מצרים ומפלת סיחון ועוג, נועדה לחזק את מחויבות העם לברית: מי שנהנה מהשגחה כה מופלאה במשך דור שלם, מחויב בהכרת טובה ובנאמנות לה׳ שהיטיב עמו כל השנים.