וַתִּרְאוּ֙ אֶת־שִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וְאֵ֖ת גִּלֻּלֵיהֶ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן כֶּ֥סֶף וְזָהָ֖ב אֲשֶׁ֥ר עִמָּהֶֽם׃

״ותראו את שקוציהם ואת גלֻליהם, עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם״. רש״י מבאר ש״שקוציהם״ נקראו כך על שם שהם מאוסים כשקצים, ו״גלוליהם״ - שמסריחים ומאוסים כגלל; ומבאר ש״עץ ואבן״ - את האלילים של עץ ואבן ראיתם בגלוי, לפי שאין הגוי ירא שמא ייגנבו, אבל של כסף וזהב שמורים בבית מפחד הגנבים. הפסוק ממשיך את אזהרת הפסוק הקודם: ישראל ראו את האלילים המאוסים של העמים, העשויים עץ, אבן, כסף וזהב. הכינויים הבזויים - ״שקוצים״ ו״גלולים״ - מבטאים את יחס התורה לעבודה זרה: היא מאוסה ומגונה. הזכרת החומרים - אף כסף וזהב - מדגישה שאין ערך אמיתי באלילים, וכל תפארתם החיצונית אינה אלא כיסוי לריקנות ולתועבה.