״בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר, מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה״. רש״י מבאר שבבוקר יתאווה לערב של אמש שכבר עבר, ובערב יתאווה לבוקר של שחרית - מפני שהצרות מתחזקות תמיד, וכל שעה מרובה קללתה משלפניה. הרשב״ם מבאר לפי הפשט ש״מי יתן ערב״ הוא הערב העתיד לבוא, שכן כך דרך החולים. הקללה מתארת סבל שאין לו מנוח: בכל שעה יתאווה האדם לשעה אחרת, מרוב פחד וזוועה. לפי רש״י, הצרות רק גוברות, ולכן כל אדם מתגעגע לזמן שכבר חלף. הפסוק מבטא את שיא הייאוש: אין רגע של הקלה, והאדם נמלט בדמיונו אל כל זמן שאינו ההווה, מפני שההווה בלתי נסבל מרוב פחד ומראות אימה.
