בַּבֹּ֤קֶר תֹּאמַר֙ מִֽי־יִתֵּ֣ן עֶ֔רֶב וּבָעֶ֥רֶב תֹּאמַ֖ר מִֽי־יִתֵּ֣ן בֹּ֑קֶר מִפַּ֤חַד לְבָֽבְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּפְחָ֔ד וּמִמַּרְאֵ֥ה עֵינֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃

״בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר, מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה״. רש״י מבאר שבבוקר יתאווה לערב של אמש שכבר עבר, ובערב יתאווה לבוקר של שחרית - מפני שהצרות מתחזקות תמיד, וכל שעה מרובה קללתה משלפניה. הרשב״ם מבאר לפי הפשט ש״מי יתן ערב״ הוא הערב העתיד לבוא, שכן כך דרך החולים. הקללה מתארת סבל שאין לו מנוח: בכל שעה יתאווה האדם לשעה אחרת, מרוב פחד וזוועה. לפי רש״י, הצרות רק גוברות, ולכן כל אדם מתגעגע לזמן שכבר חלף. הפסוק מבטא את שיא הייאוש: אין רגע של הקלה, והאדם נמלט בדמיונו אל כל זמן שאינו ההווה, מפני שההווה בלתי נסבל מרוב פחד ומראות אימה.