וּבַגּוֹיִ֤ם הָהֵם֙ לֹ֣א תַרְגִּ֔יעַ וְלֹא־יִהְיֶ֥ה מָנ֖וֹחַ לְכַף־רַגְלֶ֑ךָ וְנָתַן֩ יְהֹוָ֨ה לְךָ֥ שָׁם֙ לֵ֣ב רַגָּ֔ז וְכִלְי֥וֹן עֵינַ֖יִם וְדַאֲב֥וֹן נָֽפֶשׁ׃

״ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך, ונתן ה׳ לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש״. רש״י מבאר ש״לא תרגיע״ פירושו לא תנוח, ו״לב רגז״ הוא לב חרד, כתרגומו ״דחיל״. הרשב״ם מבאר גם הוא ״לב רגז״ - דחיל, כלומר פוחד. הקללה מתארת את חוסר המנוחה בגלות: ישראל לא ימצאו שקט ומנוח בין העמים, ויסבלו מלב חרד ומפוחד, מכליון עיניים - ציפייה נכזבת, ומדאבון נפש - עצב ודיכאון עמוק. אלה קללות נפשיות קשות המלוות את הגלות: לא רק הפיזור הגשמי, אלא גם חרדה מתמדת, ייאוש ועצבות. הגלות נעשית מצב של אי-שקט תמידי, שבו הנפש אינה מוצאת מנוחה, והגוף אינו מוצא מקום להתיישב בו בבטחה.