וְ֠הָיָ֠ה כַּאֲשֶׁר־שָׂ֨שׂ יְהֹוָ֜ה עֲלֵיכֶ֗ם לְהֵיטִ֣יב אֶתְכֶם֮ וּלְהַרְבּ֣וֹת אֶתְכֶם֒ כֵּ֣ן יָשִׂ֤ישׂ יְהֹוָה֙ עֲלֵיכֶ֔ם לְהַאֲבִ֥יד אֶתְכֶ֖ם וּלְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וְנִסַּחְתֶּם֙ מֵעַ֣ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃

״והיה כאשר שש ה׳ עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם, כן ישיש ה׳ עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם, ונסחתם מעל האדמה״. רש״י מבאר ש״כן ישיש ה׳״ - את אויביכם עליכם להאביד, ו״ונסחתם״ הוא לשון עקירה, כמו ״בית גאים יסח ה׳״. אבן עזרא מבאר ש״כאשר שש״ - שלא תחשוב כי יזיק לשם או יתאבל, כטעם ״אם צדקת מה תתן לו״. הקללה מבטאת רעיון נוקב: כשם שה׳ שמח להיטיב לישראל ולהרבותם, כך יאביד וישמיד אותם. אבן עזרא מדגיש שאין הדבר פוגע בה׳ עצמו. העקירה מן האדמה היא היפוך גמור של הישיבה בה. הפסוק מלמד שגם ההשמדה היא ביטוי לרצון ה׳, ואינה מקרית - וזו חומרה עצומה, המדגישה עד כמה עזיבת ה׳ הופכת את הברכה לפורענות.