אשר יהיה בימים ההם. אֵין לְךָ אֶלָּא כֹּהֵן שֶׁבְּיָמֶיךָ כְּמוֹ שֶׁהוּא (ראש השנה כ"ה):
ואמרת אליו. שֶׁאֵינְךָ כְּפוּי טוֹבָה:
הגדתי היום. פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה וְלֹא שְׁתֵּי פְעָמִים (ספרי):
וְתֵיתֵי לְוָת כַּהֲנָא דִי יְהֵי בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן וְתֵימַר לֵהּ חַוֵיתִי יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי עַלִית לְאַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָנָא לְמִתַּן לָנָא
וטעם בימים ההם. שזה חיוב כל זמן ששם כהן גדול:
הגדתי. הטעם כדי שישמעו הקטנים או הוא כדמות הודיה שהשם השלים שבועתו והעד הפרי:
אשר יהיה בימים ההם ואין לך להשהות בכוריך עד שיהיה שם אחד מקרוביך ליתנם לו.
הגדתי היום מודה אני לפניך כי באתי אל הארץ כמו שנשבע ועמד באמונתו ונטלת בה חלקי ועכשיו אני מביא לו דורון מפירותיה להזכיר שהוא נתנה לנו.
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם. לְפִי שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כתובות קה:): וְכִי אֱלִישָׁע אוֹכֵל בִּכּוּרִים הָיָה? אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַמֵּבִיא דּוֹרוֹן לְתַלְמִיד חָכָם כְּאִלּוּ מַקְרִיב בִּכּוּרִים. וּמִדְּתָלָה דּוֹרוֹן שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם בְּבִכּוּרִים סָבוּר הָיִיתִי שֶׁלֹּא יִתְּנוּ הַבִּכּוּרִים כִּי אִם לְכֹהֵן תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיִּהְיֶה בְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר, וְאִם אֵין בּוֹ תַּלְמִיד חָכָם סָבוּר הָיִיתִי שֶׁיַּמְתִּין עַד שֶׁיָּבֹא מִשְׁמָר שֶׁל אֵיזֶה כֹּהֵן תַּלְמִיד חָכָם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם״, וּבָזֶה נִסְתַּלְּקוּ דִּבְרֵי הָרַמְבַּ״ן שֶׁכָּתַב וְלֹא הֲבִינוֹתִי זֶה כוּ׳. ״וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי״, כְּבָר בַּהֲבָאָה זוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם אֹמֶר וּדְבָרִים, עַל דֶּרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט ב-ד): ״וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ וְגוֹ׳, אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים״ וְגוֹ׳, כָּךְ הֲבָאָה זוֹ מַגֶּדֶת וּמְעִידָה עָלַי כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ לֹא בְצִדְקָתִי כִּי אִם מִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבוֹתֵינוּ.
וּלְפִי שֶׁהַוִּדּוּי הוּא מִזְבַּח כַּפָּרָה, לְכָךְ: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה׳״, לוֹמַר הִנֵּה סָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר. וְאַחַר הַכַּפָּרָה: ״וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ״, בְּקוֹל רָם, לֹא כְּמוֹ הַוִּדּוּי שֶׁהָיָה בְּלַחַשׁ, כִּי חֲצִיף הוּא מָאן דִּמְפָרֵט חֲטָאָיו בָּרַבִּים, אֲבָל דָּבָר זֶה יָכוֹל לוֹמַר בְּקוֹל רָם, לְהָסִיר הַפֶּשַׁע מִזֶּרַע יַעֲקֹב וְלִתְלוֹתוֹ בַּמְקֻלְקָל, בְּזֶרַע הָאֵם שֶׁהָיְתָה מֵאֲרַמִּי. וְאוֹמֵר: ״אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי״, לֹא הִזְכִּיר אֶת לָבָן בִּשְׁמוֹ אֶלָּא לוֹמַר שֶׁלְּפִי שֶׁהָיָה מִן אֲרָם, עַל כֵּן נָהַג מִנְהַג מְקוֹמוֹ, וּמִמֶּנּוּ נִמְשְׁכָה מִדָּה רָעָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּפָּסוּק ״וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ״, לְבַקֵּשׁ יְשִׁיבָה שֶׁל שַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, כִּדְמַסִּיק בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (פר׳ לט ח): אָמַר רַבִּי לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְהַלֵּךְ בַּאֲרַם נַהֲרַיִם וּבַאֲרַם נָחוֹר וְרָאָה בְּנֵי אָדָם אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּפוֹחֲזִים, אָמַר: הַלְוַואי לֹא יְהֵא חֶלְקִי בָּאָרֶץ הַזֹּאת כוּ׳. וּלְפִי שֶׁמִּשָּׁם לָקַח יִצְחָק אֶת רִבְקָה, וְיַעֲקֹב אֶת נָשָׁיו, מִשָּׁם לָמַד יַעֲקֹב לְבַקֵּשׁ יְשִׁיבָה שֶׁל שַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְעַל יְדֵי זֶה קָפְצָה עָלָיו רֻגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וְעַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר שֶׁיָּרְדוּ מִצְרַיְמָה, וְשָׁם הָיוּ גֵּרִים וּבָאוּ בְּכוּר הַבַּרְזֶל לְמָרֵק אוֹתוֹ עָוֹן. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה״. וְהִזְכִּיר זֶה דֶּרֶךְ הִתְנַצְּלוּת עַל מַה שֶׁנֶּאֶשְׁמוּ בְּאָמְרוֹ: ״וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָהּ״ כָּאָמוּר, לוֹמַר שֶׁמֵּעָוֹן זֶה נִשְׁאַר רֹשֶׁם קְצָת לְדוֹרוֹת, לְכָךְ אָמַר ״אֹבֵד אָבִי״, ״אֹבֵד״ לְשׁוֹן הֹוֶה, לוֹמַר שֶׁנִּשְׁאַר רֹשֶׁם זֶה גַּם לְדוֹרוֹת.
נִשְׁבַּע וְגוֹ׳ לָתֶת לָנוּ. לְמַעֵט הַגֵּר שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא (בכורים א,ד), וְלֹא מִעֲטוֹ אֶלָּא בִּקְרִיאָה וְלֹא בַּהֲבָאָה.