וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכׇל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ׃ {ס}

ושמחת בכל הטוב. מִכָּאן אָמְרוּ אֵין קוֹרִין מִקְרָא בִכּוּרִים אֶלָּא בִזְמַן שִׂמְחָה, מֵעֲצֶרֶת וְעַד הֶחָג, שֶׁאָדָם מְלַקֵּט תְּבוּאָתוֹ וּפֵרוֹתָיו וְיֵינוֹ וְשַׁמְנוֹ, אֲבָל מֵהֶחָג וָאֵילָךְ מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא (פסחים ל"ו):

אתה והלוי. אַף הַלֵּוִי חַיָּב בְּבִכּוּרִים אִם נָטְעוּ בְּתוֹךְ עָרֵיהֶם:

והגר אשר בקרבך. מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לַאֲבוֹתֵינוּ (תלמוד ירושלמי מ"ש פ"ה ה"ה):

וְתֶחֱדֵי בְכָל טַבְתָא דִי יְהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ וְלֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ אַתְּ וְלֵוָאֵי וְגִיוֹרָא דִי בֵינָךְ

וטעם אתה והלוי והגר. שאתה חייב לשמחם בפרי אדמתך:

נותן לך (פס' ב) ושמת בטנא - לפי שהוא סוף דבור, הלמ"ד קמץ, אבל לְךָ לא מחובר לשלפניו.