הפסוק פותח בדיני בית הדין: כאשר יש ריב בין אנשים, הם ניגשים אל בית המשפט, והדיינים שופטים ביניהם, מצדיקים את הזכאי ומרשיעים את החייב. רש״י לומד מלשון הפסוק שאין השלום יוצא מתוך מריבה, וכדוגמה מביא את פרישת לוט מאברהם הצדיק שבאה מתוך מריבה. אבן עזרא מבאר ש״ושפטום״ מוסב על השופטים, שהם הדנים את בעלי הריב. כלומר תפקיד הדיין להכריע לפי האמת, לזכות את מי שהדין עמו ולחייב את מי שעוול. הפסוק מהווה הקדמה לדין המלקות המתואר בפסוקים הבאים, שהוא אחד מעונשי בית הדין.
כי יהיה ריב בין אנשים על דרך קבלת רבותינו (מכות יג) שהמלקות הוא בחייבי הלאוין מה ענין לו בריב אשר בין שני האנשים האוכל נבלה בביתו לוקה וכן הזורע שדהו או כרמו כלאים והבא על אחת מהנשים האסורות בלאו וכל שאר הלאוין ועוד מה טעם והצדיקו את הצדיק לפיכך דרשוהו בעדים זוממין (שם ב) יאמר הכתוב כי כאשר יהיה ריב בין שני אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום על פי שני עדים כאשר נצטוו ואחרי כן יצדיקו את הצדיק וירשיעו את הרשע שלא כמשפט הראשון והיה אם בן הכות הרשע שלא נוכל לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ויהיה זה כגון שהעידו עליו שהוא בן גרושה או עבד או ממזר או שהעידו עליו שעבר על אחד מן הלאוין ילקה ארבעים ויתכן שיהיה ריב בין אנשים וילקה בו כגון שחבל בו בפחות משוה פרוטה או שקלל חבירו בשם או שמשכן אותו בדברים שעושים בהם אוכל נפש וכיוצא בהם ודבר הכתוב בהווה כי בעל הריב יגישנו לבית דין ועל ידו ילקה וטעם הארבעים כפי מדרשו (תנחומא ישן במדבר כח) לפי שעבר על התורה שנתנה בארבעים יום וגרם מיתה לעצמו שנוצר לארבעים יום ילקה ארבעים ויצא ידי עונשין ענין היבום וסודו והחליצה וטעמה כבר הזכרתים (בראשית לח ח):
