דְּבָרִים כ״ג · כ״ד

מוצא שפתיך תשמר. לִתֵּן עֲשֵׂה עַל לֹא תַעֲשֶׂה (שם ו'):

אַפָּקוּת סִפְוָתָךְ תִּטַר וְתַעְבֵּד כְּמָא דִי נְדַרְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ נְדַבְתָּא דִי מַלֶלְתָּא בְּפוּמָךְ

מוצא שפתיך. בכל דבר שיש בו זכר לשם:

נדבה. כי כל נדר נדבה ואין כל נדבה נדר וזה הדבר ברור:

אשר דברת בפיך. אחר שיצא הדבור לא תוכל להשיבו:

מצא שפתיך תשמר מה שנדרת שלא לעשות ועשית מה שאמרת לעשות ובלבד שיהיה הדבר לשם ה׳‎ אלוקיך.

כאשר נדרת, נדבה לא כפאתך שום בריה לנדור אלא מדעתך נדבת.

מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, תַּמְתִּין מִלְּהוֹצִיא הַנֶּדֶר מִפִּיךָ עַד שֶׁתּוּכַל לַעֲשׂוֹת, פֵּרוּשׁ לְקַיֵּם הַנֶּדֶר, אָז תִּדּוֹר וּתְקַיֵּם הַנֶּדֶר סָמוּךְ לְנִדְרְךָ, וְהוּא אָמְרוֹ וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ, וְכֵן הָיָה הִלֵּל עוֹשֶׂה שֶׁהָיָה מֵבִיא קָרְבָּנוֹ לָעֲזָרָה וְאָמַר (פסחים סו:) וְכוּ׳.

אוֹ שִׁיעוּר הַכָּתוּב הוּא עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר מִלְּדַבֵּר, וְתַעֲשֶׂה כְּאִלּוּ נָדַרְתָּ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ הֲגַם שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא נְדָבָה, וְהוּא אָמְרוֹ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ נְדָבָה אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחֲךָ, כִּי מַשְׁמָעוּת נְדָבָה הִיא בַּלֵּב, כְּאָמְרוֹ (שמות כה:ב) ״אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ״, ״נָדְבָה רוּחוֹ״ (שמות לה:כא).

וְאָמְרוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם בַּזּוֹהַר (ח״ג רצד.) בְּפָסוּק (קהלת י:כ) ״כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל״, כִּי כְּשֶׁאָדָם חוֹשֵׁב בְּדַעְתּוֹ מַחְשָׁבָה, שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת מֵעַצְמָן בְּלֹא יְדִיעָתוֹ, וְהוּא אָמְרוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ, כִּי הֲגַם שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶלָּא מַחְשָׁבָה, פִּיךָ דִּבֵּר מַה שֶׁחָשַׁב. וְלָזֶה דִּקְדֵּק לוֹמַר בְּפִיךָ, שֶׁאִם לֹא כֵן לָמָּה הֻצְרַךְ לוֹמַר ״בְּפִיךָ״, וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים כִּי הַדִּבּוּר הוּא בַּפֶּה? וְלִדְבָרֵנוּ יָבֹא עַל נָכוֹן. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ראש השנה ו.) דָּרְשׁוּ הַכָּתוּב בְּאֹפֶן אַחֵר, וְשִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה.