וְיָד֙ תִּהְיֶ֣ה לְךָ֔ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְיָצָ֥אתָ שָּׁ֖מָּה חֽוּץ׃

הכתוב מצווה שיהיה מקום מחוץ למחנה, ״ויצאת שמה חוץ״, לצורכי האדם. רש״י מבאר ש״ויד תהיה לך״ כתרגומו, כמו ״איש על ידו״, כלומר מקום מיוחד; ו״מחוץ למחנה״ פירושו חוץ לענן. אבן עזרא מבאר ש״ויד״ פירושו מקום, כמו ״יד הירדן״, וזו ראיה שממחנה ישראל לא יצא בעל קרי ולא כל אדם בשעת הצורך, והעד ״וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש״. כך הפסוק מצווה לקבוע מקום מחוץ למחנה לצרכים, מתוך שמירה על קדושת המחנה וטהרתו, ולומד אבן עזרא מכאן על גבולות הטהרה במחנה.