דְּבָרִים כ״ב · ב׳

עד דרש אחיך. וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּתְּנֵהוּ לוֹ קֹדֶם שֶׁיִּדְרְשֵׁהוּ? אֶלָּא דָּרְשֵׁהוּ שֶׁלֹּא יְהֵא רַמַּאי (בבא מציעא כ"ז; עי' ספרי):

והשבתו לו. שֶׁתְּהֵא בוֹ הֲשָׁבָה, שֶׁלֹּא יֹאכַל בְּבֵיתְךָ כְּדֵי דָּמָיו וְתִתְבָּעֵם מִמֶּנּוּ. מִכָּאן אָמְרוּ, כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל וְשֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל יִמָּכֵר (בבא מציעא כ"ח):

וְאִם לָא קָרֵב אֲחוּךְ לְוָתָךְ וְלָא יְדַעַתְּ לֵהּ וְתַכְנְשִׁנֵהּ לְגוֹ בֵיתָךְ וִיהֵי עִמָךְ עַד דְיִתְבַּע אֲחוּךְ יָתֵהּ וְתָתֵיבִנֵהּ לֵהּ

ואספתו. אם היית שב או בצווי שתפקדנו ביד נאמן:

וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ וְגוֹ׳ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אוֹתוֹ. רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (ב״מ כז:): דָּרְשֵׁהוּ אִם הוּא רַמַּאי. וּמִכָּל מָקוֹם ״אוֹתוֹ״ קָאֵי עַל הַשּׁוֹר אוֹ שֶׂה, כִּי הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ אָחִיךָ אוֹתוֹ אֶלָּא שֶׁיָּבֹא אָחִיךָ וְיִדְרוֹשׁ בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה, וְהַיְינוּ עַל יְדֵי סִימָנִים, עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר לְךָ שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא דוֹרֵשׁ אוֹתוֹ זֶה הַשּׁוֹר וְלֹא אַחֵר. וּמִמֵּילָא שַׁמְעִינָן שֶׁצָּרִיךְ לִדְרוֹשׁ אִם אֵינוֹ רַמַּאי, אֲבָל הַמִּקְרָא אֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי פְּשׁוּטוֹ כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ הָרְאֵ״ם, שֶׁ״אוֹתוֹ״ קָאֵי עַל אָחִיךָ, וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם״ אַחַר שֶׁאָמַר ״וּמְצָאתָהּ״ דְּאָתֵי לְיָדֵיהּ מַשְׁמַע (שם כז.), לְפִי שֶׁהַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב, שֶׁאִם יָבֹא אָחִיךָ וְיִדְרוֹשׁ וְיֹאמַר שׁוֹר בְּסִימָן זֶה וְזֶה נֶאֱבַד לִי, וְיַשִּׁיאֲךָ יִצְרְךָ לְהִתְעַלֵּם וּלְהוֹרוֹת הֶתֵּר לְעַצְמְךָ, שֶׁמָּא רָאָה אוֹתוֹ אֵצֶל חֲבֵרוֹ, אוֹ תִּרְצֶה לְהַטִּיל דֹּפִי בְּסִימָנָיו כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִמֶּנּוּ בְּדִינֵי אָדָם, מִכָּל מָקוֹם לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם מִפְּנֵי עַיִן שֶׁלְּמַעְלָה, הָרוֹאֶה וּמַכִּיר בְּתַחְבּוּלוֹתֶיךָ.