דְּבָרִים ט״ז · ט״ו

והיית אך שמח. לְפִי פְשׁוּטוֹ אֵין זֶה לְשׁוֹן צִוּוּי אֶלָּא לְשׁוֹן הַבְטָחָה, וּלְפִי תַלְמוּדוֹ לָמְדוּ מִכָּאן לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן לְשִׂמְחָה (שם מ"ח):

שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּחוֹג קָדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֲרֵי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל עֲלַלְתָּךְ וּבְכָל עוֹבָדֵי יְדָיךְ וּתְהֵי בְּרַם חָדֵי

תחג. תזבח הזבח והטעם על הצבור או טעם תחוג ליחיד לעשות עולות ושלמים והעד כי יברכך והטעם תעשה זה בעבור שברך אותך השם והוסיף בכל תבואתך לבאר על ברכת התבואה שהוציאה הארץ:

מעשה ידיך. בסחורה ואומנות:

והיית אך שמח. מצוה לשמוח בחג הסוכות וי״‎א כי יברכך לעתיד ותהיה לעולם שמח:

וטעם אך. כי לא תהיה כי אם כן:

שבעת ימים תחג לפי שהית טרוד בפסח בקציר שעורים ובשבועות בקציר חטים לא הטרחתיך אלא יום אחד אבל בחג הסוכות שהכל בפנים ואין לך טירוד של כלום צריך אתה לחוג שבעת ימים. ד״‎א ע״‎י שיש לך בו הרבה להוציא אספת הכל בבית וגם הפרשת מעשר שני ז׳‎ ימים תחוג מה שאין כן בפסח ועצרת. ד״‎א לפי שכל יום ויום רגל בפני עצמו ע״‎י שהוא חלוק בקרבנותיו.

שבעת ימים תחג מה שאין כן בפסח אבל שמיני עצרת אין צריך להזכיר בפירוש מסתמא כשיעלה לרגל לשם חג הסוכות הרי שמיני בכלל שהרי כשאלו יוצאים זה נכנס ומטעם זה לא הזכירו הכתוב אף בפ׳‎ משפטים ובפ׳‎ תשא אבל בפ׳‎ אמור ובפ׳‎ פנחס דמשתעיין בקרבנות הזכירן בפירוש הואיל והקרבנות חלוקים.

והיית אך שמח פרש״‎י ולפי תלמודו למדנו מכאן לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה כלומר מוהיית אך שמח לכללו עם שבעת הימים שלפניו, דאך דהכא לחלק אתא לרבות ליל יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו כדאיתא פרק לולב וערבה. ולפי פשוטו והיית אך שמח שכל פירותיך כנוסות לבית ולאוצר מה שאין כן בפסח ובשבועות ולכך כתיב בפסח ופנית בבקר וגו׳‎ ואע״‎פ שמשך זמן שלו ז׳‎ ימים.