הפסוק דן בבכור בעל מום: ״וכי יהיה בו מום פיסח או עיוור כל מום רע, לא תזבחנו לה׳ אלהיך״. רש״י מבאר את מבנה הפסוק ככלל ופרט וכלל: ״מום״ כלל, ״פיסח או עיוור״ פרט, ״כל מום רע״ חזר וכלל, ומכאן שכל מום שהוא בגלוי ואינו חוזר ומתרפא פוסל את הבכור מהקרבה. אבן עזרא מבאר ש״כל מום רע״ פירושו המומים הנזכרים. הכתוב קובע שבכור שנפל בו מום גלוי וקבוע אינו קרב על גבי המזבח, אך אינו יוצא בכך מקדושתו לגמרי, וכפי שיבואר, הוא נאכל בדרך אחרת.
