דְּבָרִים ט״ו · ב׳

שמוט כל בעל משה ידו. שָׁמוֹט אֶת יָדוֹ שֶׁל כָּל בַּעַל מַשֶּׁה:

וְדֵין פִּתְגַם שְׁמִטְתָא דְתַשְׁמֵט כָּל גְבַר מַרֵי רְשׁוּ דִי יַרְשֵׁי בְּחַבְרֵהּ לָא יִתְבַּע מִן חַבְרֵהּ וּמִן אֲחוּהִי אֲרֵי קְרָא שְׁמִטְתָא קֳדָם יְיָ

משה. במשקל מטה והוא שם לפי דעתי ולפי דעת רבים הוא פועל ובעל כמו והחכמה תחיה בעליה את נפש בעליו יקח והטעם מי שהדבר ברשותו:

ישה. פועל יוצא והלוקח יקרא נושה בו:

יגוש. ילחץ כמו וכל עצביכם תנגושו והנה נראה הנו״‎ן בפעלי העתיד מבעלי הנו״‎ן:

שמטה לה'. לכבוד השם שנתן לו הממון וטעם הסמך המל' לשם בעבור שבת היא לה':

כי קרא שמטה לה' - כלומר: כי הגיע זמן שמטה כמו: מקראי קדש קרא עלי מועד, קראו צום, כלם לשון זמן.

וזה דבר השמטה אפילו דבר השמיטה משמטת אם אדם חייב לחבירו שבועה השביעית משמטת.

שמוט כל בעל משה ידו מלוה היא משמטת ולא גזל ופקדון.

לא יגש המשה את רעהו ואת אחיו כי קרא הלוה שמטה לשדותיו לשם שמים ואין לו במה יפרע ואינו זורע ואינו קוצר, אבל בשאר שנים אדם זורע וקוצר ואם המלוה דוחקו אומר לו המתן לי עד שאמכור את תבואתי.

כי קרא שמטה כי פגע זמן השמטה לשון מקרא קודש.